זקנה אינה מילת גנאי אלא תואר כבוד המייצג בינה שלמדה משך שנים ודורות ובשלה לתת מתבונתה ולחלוק הבנות ומסקנות מתוצרי ההתנסויות שחוותה לתרום לטובת התפתחות התודעה הכוללת.
מצד אחד לזקנים יש יותר אורך רוח- מרווח נשימה, סבלנות והבנה תהליכית שמבוססת על ניסיון חיים ארוך, אך מצד שני – רוב המידע שצברו איננו רלוונטי ולא תואם תדר למגמת השינויים בעידן החדש. אנחנו חיים כעת בתקופת שינויים מואצת שהחלה אחרי רגע השקט ב 2012 .מהות ההתנסות האנושית השתנתה מ אדמה (חומר וכל מסגרות החשיבה שמנהלות אותו ) ומים (מערכות יחסים ביאישיות רגשיות) להתנסויות באש (רצון/טכנולוגיה/יצירה/חדשנות) ואוויר (תודעה,הבנה)
הגיל הלינארי- זה שנמדד בימים, חודשים ושנים, חסר משמעות. מה שמשנה זה המידע שנצרב בתודעה, ההבנות
מצבר האנרגיה שקיבלנו עם רדתנו לכאן הולך ומתרוקן מהשניה שאנחנו יוצאים לאוויר העולם. ככל שנדייק את מערך הוצאת האנרגיה בתבונה, בתואם לתסריט שהנשמה שלנו בחרה לשחק בעולם הזה עוד לפני רדתה לגוף פיזי, כך תישאר לנו מספיק אנרגיה לסיים את התסריט עם כוח להשלים את מערך ההתנסויות שבחרנו וחתמנו עליו
מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים למות
מצבר האנרגיה שקיבלנו עם רדתנו לכאן הולך ומתרוקן מהשניה שאנחנו יוצאים לאוויר העולם. ככל שנדייק את מערך הוצאת האנרגיה בתבונה, בתואם לתסריט שהנשמה שלנו בחרה לשחק בעולם הזה עוד לפני רדתה לגוף פיזי, כך תישאר לנו מספיק אנרגיה לסיים את התסריט עם כוח להשלים את מערך ההתנסויות שבחרנו וחתמנו לממש
מצד אחד לזקנים יש יותר אורך רוח- מרווח נשימה, סבלנות והבנה תהליכית שמבוססת על ניסיון חיים ארוך, אך מצד שני – רוב המידע שצברו איננו רלוונטי ולא תואם תדר למגמת השינויים בעידן החדש. אנחנו חיים כעת בתקופת שינויים מואצת שהחלה אחרי רגע השקט ב 2012 .מהות ההתנסות האנושית השתנתה מ אדמה (חומר וכל מסגרות החשיבה שמנהלות אותו ) ומים (מערכות יחסים ביאישיות רגשיות) להתנסות אש (רצון/טכנולוגיה/יצירה/חדשנות)
הגיל הלינארי- זה שנמדד בימים, חודשים ושנים, חסר משמעות. מה שמשנה זה המידע שנצרב בתודעה, ההבנות משיעורים שנלמדו, תובנות מאתגרים התפתחותיים שהתמודדנו איתם.
להבדיל מ ילדעים שנולדים יודעים את ייעודם ומהותם, רוב המבוגרים מסיימים כעת תסריטי אדמה (חומר) ומים (רגש) ופחות מחוברים ל ילד הפנימי שלהם – הוא החלק של הנשמה שחי בגופנו. הוא הבמאי שחתם על התסריט ולכן הוא, ורק הוא יודע מה נכון ומדוייק עבורנו. העניין הוא שאנשים מבוגרים התרגלו להקשיב יותר לקול אנשים אחרים: מומחים/מטפלים/אנשי מקצוע בעלי ותק וניסיון, בעלי סמכות חוקית, במקום להקשיב לקולם הפנימי
בעוד שההזדקנות היא חלק בלתי נמנע מהחיים, אנו מנסים ככל שניתן להסתיר את סימני הגיל
הילד הפנימי של סבא וסבתא – כשאנחנו מחוברים אליו, הוא יאיר לנו איך לשחק את החיים בתואם למערך ההתנסויות שבחרנו , בלי לסטות ולבזבז יותר אנרגיה ממה שחתומה לנו בתסריט.
כי מקל מאד לדעת שמוות איננו באמת סוף ויש תהליך המשכי לאחריו לשלב התפתחותי גבוה יותר
כי המוות ממילא יגיע, אז מוטב להיות מוכנים ולשחרר את הגוף בהשלמה והבנה ולא בסבל ומאבק
כי מוות הוא חלק ממסגרת החיים החתומה בחוזה שחתמנו עליו כשירדנו והתגלמנו לגוף גשמי. יש נשמות שמחכות בתור במישורים הגבוהים רק כדי לחוות סוף כמו שרק כאן בכדה"א אפשר. עלינו להודות ולהעריך את הזכות שבחרנו בה לסיים
מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים למות
מצבר האנרגיה שקיבלנו עם רדתנו לכאן הולך ומתרוקן מהשניה שאנחנו יוצאים לאוויר העולם. ככל שנדייק את מערך הוצאת האנרגיה בתבונה, בתואם לתסריט שהנשמה שלנו בחרה לשחק בעולם הזה עוד לפני רדתה לגוף פיזי, כך תישאר לנו מ
להבדיל מ ילדעים שנולדים יודעים את ייעודם ומהותם, רוב המבוגרים מסיימים כעת תסריטי אדמה (חומר) ומים (רגש) ופחות מחוברים ל ילד הפנימי שלהם – הוא החלק של הנשמה שחי בגופנו. הוא הבמאי שחתם על התסריט ולכן הוא, ורק הוא יודע מה נכון ומדוייק עבורנו. העניין הוא שאנשים מבוגרים התרגלו להקשיב יותר לקול אנשים אחרים: מומחים/מטפלים/אנשי מקצוע בעלי ותק וניסיון, בעלי סמכות חוקית, במקום להקשיב לקולם הפנימי
בעוד שההזדקנות היא חלק בלתי נמנע מהחיים, אנו מנסים ככל שניתן להסתיר את סימני הגיל
הילד הפנימי של סבא וסבתא – כשאנחנו מחוברים אליו, הוא יאיר לנו איך לשחק את החיים בתואם למערך ההתנסויות שבחרנו , בלי לסטות ולבזבז יותר אנרגיה ממה שחתומה לנו בתסריט.
כי מקל מאד לדעת שמוות איננו באמת סוף ויש תהליך המשכי לאחריו לשלב התפתחותי גבוה יותר
כי המוות ממילא יגיע, אז מוטב להיות מוכנים ולשחרר את הגוף בהשלמה והבנה ולא בסבל ומאבק
כי מוות הוא חלק ממסגרת החיים החתומה בחוזה שחתמנו עליו כשירדנו והתגלמנו לגוף גשמי. יש נשמות שמחכות בתור במישורים הגבוהים רק כדי לחוות סוף כמו שרק כאן בכדה"א אפשר. עלינו להודות ולהעריך את הזכות שבחרנו בה לסיים
מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים למות
מצבר האנרגיה שקיבלנו עם רדתנו לכאן הולך ומתרוקן מהשניה שאנחנו יוצאים לאוויר העולם. ככל שנדייק את מערך הוצאת האנרגיה בתבונה, בתואם לתסריט שהנשמה שלנו בחרה לשחק בעולם הזה עוד לפני רדתה לגוף פיזי, כך תישאר לנו מספיק אנרגיה לסיים את התסריט עם כוח להשלים את מערך ההתנסויות שבחרנו וחתמנו עליו.
ה מוות של הגוף הפיזי אינננו באמת סוף אלא קפיצת מדרגה לשלב התפתחותי גבוה יותר בתהליך המשכי. הנשמה ממשיכה את מסע התפחותה בבריאה אחרי שסיימה את תפקידה – השלימה את ייעודה, היא יכולה להיפטר מתלבושת הגוף הפיזית , לעלות חזרה למישורים הגבוהים בבריאה שמהם הגיעה, לבדוק בספריות המידע אילו עוד התנסויות היא רוצה לחזור ולהשלים ואז לרדת לגלגול חיים חדש עם תלבושות חדשות.
הנשמה בוחרת לשבץ לאורך תקופות החיים מערך התנסויות מסויים ובכוונה תחילה משבצים את מערכי החוויה שדורשים יותר תנועה תודעתית מאשר פיזית בסוף החיים כשמאגרי האנרגיה הפיזית מדלדלים כדי שרוב ההשקעה האנרגטית תהיה ברוח מאשר בחומר. אנשים מבוגרים מאד שלא מבינים את הסיבה הגבוהה לבחירה הזו, ממשיכים לעשות פעילות גופנית מאומצת ודבר זה איננו תואם לגילם.
גיל התבונה
האתגר בזקנה הוא להשלים עם ירידת אנרגיית האש ולא להילחם לשמר אותה או להתאבל על אובדנה
רבים מהמבוגרים המזדקנים, משקיעים המון מאמץ כדי להישאר בכושר פיזי כדי להמשיך לתפקד ולעשות את אותן פעולות שעשו כל חייהם. העניין הוא שדבר זה איננו נדרש. להיפך. יש סיבה גבוהה לכך שהאש יורדת: כדי שהאנרגיה תושקע יותר בהתפתחות תודעתית ופחות פיזית.
אם היינו נשארים חזקים ובריאים עד רגע המוות- היינו נלחמים בו ודבר זה איננו נכון לעשותו. פתחי היציאה מהעולם במוות פיזי חתומים מראש בתסריט הנשמתי
כשם שכל חיי כשליחה היו חשופים ושקופים באוויר הפתוח לכל אחד להיתרם מהמידע, כך גם נסיבות – סיבת מותי וצוואתי ראוי שיהיו גלויים לעיני כל ללמוד ולהתפתח מהם. חשוב לי שתבינו אותי, לפחות כמו שלמדתי להבין אתכם.העולם הזה היה זר לי , יותר משאני הייתי זרה לכם.
אני , נעמה וייס טוהר, דורשת ברגע מותי- פטירתי מהגוף הפיזי שלי, לממש את צוואתי זו : (עודכן ונערך 31\12\19)
הקדמה
לאור העובדה שלא מצאתי אף בן אנוש שיש לי אמון בו שיהה עד לדבריי מבלי להתערב בבחירותיי, חשבתי לרגע לכתוב אותם ולמסור לעו"ד אבל זה הרי דבר שלא יעלה על הדעת לעשות כי שלטון החוק הארצי זה הדבר שהכי אין לי אמון בו יותר מכל דבר אחר. חחח, צחוק הגורל… הוא מתעתע בי כל חיי הצחוק הזה – גלגל החיים : איך גידלתי כאמא אומנת נערות שאמא שלהם לא יכלה לגדל אותן ובסוף התהפך עלי עולמי ואמא אחרת מגדלת את ילדיי שלי כשאני לא יכולה לגדלם. כמהתי בשנים האחרונות לאבא אומן שיאמץ אותי כילדעה שהנני אבל לא נמצא כזה . אז אני חוזרת לחיקך-אמא אדמה . ובדרכי אליך, מלווה אותי בימי האחרונים כמו הראשונים – אימי הביולוגית שהיתה איתי תמיד כל חיי באהבתה ותמיכתה (יחד עם אבי… צוות לעניין) .
המקום היחיד שמדוייק לי לתת בו אמון שהמידע יעלה בו לאוויר כלשונו הוא כאן באתר שינוי תודעתי, כאן הבית שלי. את המידע שאני מתעדת ומעלה לאוויר כאן, הבריאה מעלה למישורים > ל הביתה האמיתי שלי
כחלק מהמילים האחרונות, מזמנת אתכם לקרוא את הפוסטים רגעי חסדבנימה אישית שניהם סוג של חלון הצצה לעולמי האישי האנושי.
כל חיי ביקשתי ללמד אנשים על עולם האמת אז אין סיבה שלא כולם ידעו אותה לאחר מותי . בעולם האמת ממילא כולם יודעים הכל על כולם. רק כאן חיים באשלייה של פרטיות ונפרדות
אם מתתי משמע שסיימתי את שליחותי שזה דבר משמח מאד
זה אומר שהאנושות הבשילה לעשות את תהליכי השינוי התודעתי בעצמם ונוכחותי הפיזית כבר לא נדרשת. נשלחתי לכאן לפלס דרך, לזרוע זרעים של הבנות , להנגיש מידע תודעתי שיניע את תהליכי ההתפתחות ויצור תנודה חיובית של שינוי. יהנו מפרות עמלי הדורות הבאים . כל אותם ילדעים שעשיתי כמיטב יכולתי לתת להם במה ולעזור להם להשמיע קולם
תהיו שמחים עבורי, עבורכם
מבקשת מכל מי שאני חשובה לו ומכל מי שהיה חשוב לי – תשמחו ותצהלו עבורי שנפטרתי מהגוף הפיזי שהיה לי כבד ושמן והגביל את תנועתי . תחגגו את שמחת החיים ובכך תעניקו לי רגע חסד אחרון… תהיו שמחים בכל מקום שהינכם – עם עצמכם. אני לא רוצה הלוויות ומסיבות פרידה. לא היו לי כאלו בחיי אז אין סיבה שתהיה כזו במותי.
שמחה וקלילות – זה אחד הפוסטים הראשונים שהעלייתי לאוויר באתר שינוי תודעתי בינואר 2012.
תמיד רציתי שיהיו לי חברים ושאארגן מסיבת יום הולדת ענקית שכולם יבואו אליי. זה מעולם לא קרה. למה? כי יותר משמהותי עבורי שתחגגו את ההולדה של תודעה חדשה שלכם בכם מאשר את שלי. האש שלי תמיד הרחיקה ממני אנשים שנרתעו, פחדו מהאמת הישירה והחדה שהבאתי. לא הבינו את האוויר שהנני. הם לא התקרבו מספיק כדי להבין שזו אש כחולה- אש גבוהה, אש הבריאה שמבריאה. אני עצמי עשיתי ככל יכולתי להרחיק מעלי אנשים כי המטרה שלי היתה שיתחברו למידע התודעתי, להבנות, ולא אלי באופן אישי. אני לא גורו . אין ולא היה לי מעולם רצון שאנשים ילכו אחרי בדרכי. הייתי כאן כדי ללוות אנשים בדרכם שלהם. השתמשתי בדרכים שונות להרחיק מעלי אנשים- בין אם דרך האדמה – לא נפגשתי פיזית עם אף אחד והמראה החיצוני שלי הרחיק את הבודדים שכן העיזו להתקרב, ובין אם חוסר הרגישות, חוסר הסבלנות לדרמות אנושיות ומגבלויות התקשורת הבינאישית שלי ששיקפו את בחירתי להיות,לחשוב ולהתנהל עצמאית לבד
(טוב, זה קטע מצחיק שכתבתי ורק אחרי שקראתי שוב ושוב ושוב הבנתי שזה אבסורד להשאיר הנחיות איך לטפל בי לפני מותי, אבל משאירה את זה כך כי זה משעשע)
אני דורשת שלא להחיות את גופי אם אני מאבדת נשימתי והכרתי
אני כאן לוודא ששום גורם : לא ממסדי ולא אדם פרטי- גם לא אף אחד מבני משפחה קרובים או גוף פיקוח רפואי לא יבצע פעולת החייאה . יש לתת לי רק טיפולי שמקלים על סבל וכאב ולא טיפולים מאריכי חיים .אין לי בעיה לחיות מוגבלת פיזית במידה מסויימת ובלבד שיתקיימו שלושה תנאים:
1. אתנהל עצמאית.
2. שיקול דעת צלול (אם יש דרך להקל על כאבים פיזיים בלי לשבש את שיקול הדעת צלול).
3. שאוכל לחשוב בבהירות, בהכרה צלולה וללמד תודעה – להעביר הלאה מידע לאחרים.
אם ברור שבטווח הארוך לא אוכל להעביר מידע לאנשים בצורה ברורה ונגישה, אין לי ענין לקחת חומרים שמתחזקים את תפקודי הגוף,. במצב כזה אבחר לצאת בפתח היציאה ולהחזיר את הדרכון – הגוף הפיזי = למות . אני דורשת שאף אחד לא ישבש או יפריע לי לממש בחירתי זו. אין לי סיבה לחיות פיזית אם אינני יכולה עוד לממש את שליחותי. חיי הפיזיים חסרי ערך אם לא אוכל לחשוב ולדבר תודעה .
תרומת איברים
אם יש חלקים בגופי שיכולים להועיל למישהו במשהו – יש לתרום אותם להצלת חיים (חתמתי על כרטיס אדי). את השאר מבקשת לתרום למטרות מחקר. כשיסתיים גם השימוש הזה – יש לשרוף את מה שנותר ולתת למי מהחברים או משפחה שרוצה לפזר ברוח (רק למי שאוהב אותי באמת!)
לא רוצה להיקבר מתחת לאדמה ולא שתעלו אלי לשום קבר. הצוואה שלי היא שביום מותי תתעלו מעלה ותתחברו לתודעה של עצמכם. שם ניפגש.
שלבי תהליך הפרידה : קיבלתי סימנים בזה אחר זה
* תלמידי תודעת העל שלימדתי החליטו לפרוש כולם סביב אותה תקופה (7-10/2017 )
* התמסרתי אז כחצי שנה בערך ללוות באינטנסיביות את תהליכי השינוי התודעתי של קהילת מידברן . הבנתי שזו דרכי לממש ייעודי כאשת אש להוביל מסה של רבים ולא תלמידים בודדים.
* סיימתי תפקידי בקהילת מידברן פוסט פרידה , כשעזבתי את הבית שגדלתי בו – מידברן . ב 18/8/18, ידעתי. , ידעתי שהיציאה שלי ממידברן משמעה שהתודעה שאני מדברת כבר נצרבה במוחות הפועלים/הפעילים וזה רק עניין של זמן עד שיצוצו הניצנים שזרעתי ויתגלו על פני השטח . הם התגלו. תמונת הנושא של הקהילה מהדהדת יותר אוויר באווירה : מידברן 2019 מדוייקת
* המשכתי ללוות את קהילת ביטקוין והרבה קהילות אחרות בממלכת פייסלנד. עשיתי קפיצת מדרגה – כתבתי את חזון ישראל (יוני 2018)
רציתי להעלות את האוויר הדחוס הנמוך ולחבר אותו לאוויר הגבוהה שלי בטיפול הזה כדי להעלות את מתנד האוויר שלי ולהקטין את גידול האש (קברנומה) שיש לי בגזע המוח- שהיה לי והציאו בניתוח בסוף נובמבר ב28 ל2018 . כשעבתי ארוע מוחי -התפוצץ לי המוח במלוא מובן המילה, אבל כשקיבלתי סירוב, התחלתי לחשוב שאולי זה לא מדוייק לי לקבל טיפול התערבות חיצוני – זה קל מדי ואני תמיד בוחרת בדרך הקשה והמאתגרת. הבנתי שניתנה לי הזדמנות להוציא את עודפי האש מחיי בעצמי בדרך תודעתית ולא בניתוח מוח פיזי. רופא נוירוכירוג שנשלחתי אליו אמר שאני חייבת ניתוח מוח, נקבע לי ניתוח לתאריך אוקטובר 2018. ברגע הראשון הסכמתי כי זה היה בתיזמון מסונכרן בדיוק למחרת היום כשננפרדתי ממידברן – אחרי שהוצאתי את האש מהתסריט התודעתי, נשאר רק להסיר את העודפים מהגוף הפיזי גם. אז חשבתי שזה מתאים , אבל אז ביטלתי את הניתוח. החלטתי שאין לי זמן לבזבז על תיקונים בגופי הפיזי כשיש לי עבודה חשובה יותר להשלים-לסגור מעגלים בחיי כדי אוכל להיפרד ולא לחזור לגלגולים לעוד השלמות.
*בחירה – הפסקתי לפרסם תכנים מאתר שינוי תודעתי בפייסבוק כי איבדתי רצון לתת מידע חופשי ובחינם לאנשים שלא רוצים אותו ולא דורשים ולא מעריכים אותו ולא תורמים לתודעה הכוללת בתמורה לתרומה.
* נפלתי ממעקה בשעת עבודה ביער מאכל עירוני רחובות וקיבלתי מכה חזקה בעצמות החזה שהשביתה אותי בלי יכולת לזוז כמעט.זה קרה בדיוק במועד שבו נקבע הניתוח מוח שביטלתי. הבנתי שזה סימן נוסף עבורי להפסיק לעשות עבודה פיזית מכל סוג שהוא. בגלל שהבנתי ולמדתי את השיעורים מהר- ההחלמה שלי היתה מהירה – בלי שברים
* בעקבות הנפילה הזו התבהרה בי הבנה ששליחותי קרובה לסיומה. התחלתי לערוך את הצוואה הזו שהתחלתי לכתוב ב 2013 . כן, הבנתם נכון. ה מוות מלווה אותי בכל רגע הוויה , בכל מרחב וזמן מאז שנולדתי לשליחותי . למעשה – הוא היה הסיבה שבחרתי לחיות, כדי ללמד אנשים על החיים אחרי המוות ועל מה שלפני החיים
* החלטתי להתמסר להינות רק ממה שעושה לי טוב וכייפי לי – לצפייה בסדרות מדע בידיוני – התחלתי ב 12 הקופים ואחכ פרינג: על הקצה . אני צופה ברצף פרק אחרי פרק, עונה אחרי עונה, לומדת להעמיק את ההבנה על איך עוברים בין ייקומים מקבילים,לומדת שליטה מוחית. זה הדבר היחיד שאני נהניינת ממנו כאן . זה והאוכל , אבל לאכילה יש מחיר כבד- גופי נהייה כבד ושמן מרגע לרגע ויש לי הרגשה שלא רחוק היום שאתפוצץ. נהייתה לי בצקת וכל פעם שאני מתפתה לאכול – בכל צד ימין של גופי גוברת תחושת הנימול
* במהלך שהותי באישפוז בביהח מחכה לניתוח מוח , העברתי את מיזם ביטקוין לכל ילד – עידן חדש שיחררתי את המיזם לילד שנולד-נועד לנהל אותו : רגע חסד מאושר
*
עדכון: ניתוח המוח נדחה ל 28/11/19 . הסיבה הגבוהה היא כי אם הייתי עוברת את הניתוח לפני חודשיים- הייתי מתה בטוח כי זה מה שרציתי והאמנתי שנכון לי באותו רגע. היום אני כבר רוצה מאד מאד מאד לחיות. בחודשיים האחרונים נשלח אליי אברהם ונפתח לי משחק חיים חדש שאני נהניית מכל שניה בו . השליעחות כבר לא הדבר הכי חשוב . ההנאה שלי במקום הראשון. עליתי שלב בהתפתחות. קיבלתי סוף סוף זמן מאושר לרוות נחת רוח ולקבל סיפוק והנאה מתוצרי פירות עמלי
ככה נראים סוף ימי 12/11/18
– חיים בהילוך איטי. כל תנועה של כל אצבע בכף היד,כל צעד , כל מבט, נראה כמו בסלואו מואשן של סטיב אוסטין … נעמה שרצה במהירויות ספיד כל חייה , עכשיו מקלידה בקצב צב- אות אות, נושמת לאט, חושבת לאט, כמו פקידי הבנק בזוטופיה
-אין לי רצון להתחיל התחלות חדשות, רק לסיים ולסגור דברים ובה בעת הבנה – שגם מה שלא אצליח לסיים -יחכה לשלב ההתפתחותית הבא כשארד לגלגול חדש עם גוף פיזי אווירי שאוכל לעשות איתו הרבה יותר דברים שתואמים את יכולותי וכישורי והידע ההתפתחותי שרכשתי .
סגרתי מעגלים
אין לי שום חובות : לא רגשיים משפחתיים וחברתיים ולא כספיים.(יש לי מחויבות בחתימה להשלים עם אמא שלי ועם הבת שלי, שתיהם ליבות מים) כן יש לי כמה מחוייבויות שאני מקווה שאספיק להשלים אבל אם לא, אני משאירה את זה לבחירתכם – מי שירצה להמשיך את מה שהתחלתי.
הצלחות שאני גאה בעצמי שמימשתי
– הילדעים הביולוגיים ובנות האומנה שגידלתי וכל אותם שליוויתי בשבילי החיים, שליוו אותי בדרכי כילדעה שהנני
– תהליך השינוי התודעתי המאתגר שעברתי בעצמי שחייב אותי לשחרר את הכל- כל מה שחשבתי שהיה- ולא היה לי
– תהליכי השינוי התודעתי שעברתי עם אנשים שלמדו איתי תודעה וקהילות גדולות שליוויתי – אם בפרטי/בקבוצות למידה, אם בממלכת פייסלנד האישית ובעיקר קבוצות: מידברןביטקוין וחינוך
– הקשר שהיה לי עם אורן אמיר היה מתנה קצרה אבל טעימה -שאוכל לעשות V ולהגיד שידעתי אהבה, שהשלמתי את ההתנסות הזו גם
– הנני . אני גאה ביצירה שלי את משפטי המפתח ובתהליך שעברתי עם אורן ביציאה שלו-שלי לאוויר העולם
– גאה בנחישות שהיתה לי ללוות את קהילת מידברן נוכח כל האתגרים. התפקיד שלי במידברן היה נקודת חיבור בין אשת האש שהייתי ובין השליחה האווירית שנולדת-נועדתי להיות. לא יכולה לומר שנהנייתי , כי לא הצלחתי להינות באמת , מלבד רגעי החסד שהענקתי לעצמי בעצמי בידיעה שאני עושה את הדבר הנכון
– לא הצלחתי להינות באמת מהחיים הארציים (עידכון מה 26/11/18 – בחודשיים האחרונים עשיתי V והשלמתי הנאות של שנים. )
– לא הצלחתי לרקום מערכות יחסים משמהותיות אמיתיות
– לא הצלחתי לשלוט בתזונה מאוזנת ובשמירה על הגוף הפיזי שלי
– לא הצלחתי להגיע למסה של תודעה כוללת גדולה מספיק כדי לתת השראה לרבים . זה די לא פיירי , אבל השלמתי עם העובדה שהעבודה שלי היתה להכין את הקרקע -לעשות את עבודת ההכנה מתחת לפני השטח ולזרוע זרעים ברוח. אני יכולה לראותם נובטים היום אבל את הפירות יקצרו הדורות הבאים.
המגבלה -האתגר הכי קשה שליווה אותי כל חיי עד יומי האחרון היה איך להתמודד עם האדמה . נתקלתי בה, נלחמתי בה, נשחקתי ממנה, בזתי לה, שנאתי אותה ואז התחלתי ללמוד אותה ולהבין אותה .כך גם עם המים שלא יכולתי לסבול או ליתר דיוק סבלתי מהם רבות עד שהכניעו אותי כשאתה מבין את האוייב שלך – אתה אוהב אותו (משפש הפתיח והסיום מהסרט האהוב עלי המשחק של אנדר) יחסי אהבה- שנאה ליוו אותי לסירוגין אנה ואנה בכל אשר פניתי. לא היה לי לאן לברוח . השלמתי עם העובדה שכדי להשלים את שליחותי בדרך הטובה ביותר – אני חייבת חייבת חייבת לאהוב את האדמה . עשיתי את זה . לא הכי טוב אבל כמיטב יכולתי השתדלתי באמת.
הוצאתי את הנשמה – תרתי משמע כדי להכיר בקיומה – בקיומי האדמתי ולהוקיר את קיומה.
הכי הכי קשה היה לי להצליח לאכול מאוזן. אכלתי עם עיני האש הגדולות שלי הרבה מעל ומעבר למה שהגוף שלי צריך ככזה שנותן בית לנשמה של ילד אוויר, עד שכבר השמנתי במידה כזו שלא יכולתי יותר לסבול את הכבדות ואז הייתי על פראנה ימים שבועות וחודשים לסירוגין בתקופות, כדי לחוות את הקלילות האווירית שלפיה אני מתוכנתת בתוכנת ההפעלה החדשה שירדתי איתה כילד אוויר לפני 7 שנים.
לאחר שאפטר מהגוף הפיזי מבקשת לפרסם את נוסח מכתב זה במלואו לתפוצה רחבה בכל אמצעי התקשורת וברחבי הרשת. אם בחיי לא הצלחתי להביא את האמת להמונים, אז החיים אחרי המוות – כשאהיה בעולם האמת – אז יישמע קולי. חיי בשנים האחרונות הוקדשו להעביר לאנושות את מסר עולם האמת מהחיים שאחרי המוות , והיות ואצלי הכל הפוך – אתחיל לחיות באמת רק כשאמות
אני מקבלת מזה כמה חודשים סימנים סותרים: מצד אחד שסיימתי את שליחותי ומצד שני כל הזמן נפתחות דלתות חדשות. מצד אחד אני מרגישה שהגיעה שעתי לסיים את תסריט החיים הנוכחי אבל כל פעם כשאני מרגישה כך אז צץ משהו חדש שמפיח בי חיים . זו תמצית חיי. תמיד הקיצוניות הזו שבין החיים והמוות, הסוף וההתחלה, הכל והכלום
אם תרצו להנציח את זכרי בדרך ראויה – בבקשה מכם פעלו לקדם את תנועת יער המאכל העירוני שהתחלתי להניע ברחובות – במחוזותיכם, בכל מרחב וזמן. זה אחד הפרוייקטים החשובים שאני גאה בעצמי שהגעתי לממש בחומר ולא רק לדבר באוויר. מה שאני מגדלת ביער המאכל באמת זה לא את עצי פרי אלא אני זורעת זרעים של הבנה בתודעה הכוללת , אני מגדלת ומטפחת דור חדש של ילדעים שלוקחים אחריות על יצירת מציאות – הם אלו שיניבו פירות בעתיד – לא העצים. אני מצמיחה ניצנים של יזמות וחדשנות טכנואקולוגית עירונית עתידנית, אני צורבת בתודעה הכוללת הבנה שלגדל יער לא חייב להיות על האדמה . זה יכול להיות בכל מרחב- גם בגובה: כמו שאני הקמתי את יער המאכל – בוסתן עצי פרי וקיר ירוק של צמחי מאכל ותועלת – במרפסת בניין רב קומות. זה יכול להיות על הגגות ובגנים תלויים. אני נוטעת השראה באנשים לעשות את מה שהם עושים – לא כי משלמים להם ולא כי זה משתלם להם , אלא כדי להיות שלמים עם עצמם, בבחירתם לתרום מעצמם לטובת ההתפתחות הכוללת , בהתנדבות ומרצון חופשי.
מבקשת להמשיך ולפעול בכל הרמות – תודעתית, טכנולוגית, חברתית וארצית עד שיגיע היום שבו כל ילד בישראל יהיה לו חופש בחירה לגבי אם איפה איך מתי ןעם מי ההוא רוצה ללמוד מה , אם בכלל.
4. להיות מפורסמת
זו משאלה שליוותה אותי כל חיי כמהתי שיכירו ויוקירו אותי. אם יש מישהו שיכול לגרום לזה לקרות לאחר מותי- שתפורסם איזו כתבת עומק או סדרה תיעודית שתתן לי חשיפה של הרבה זמן מסך – תעניקו לי רגע חסד מאושר ששווה היה למות עבורו…
לא הגעתי לכל ילד . רחוק מכך, רק לכמה עשרות,מתי מעט. משאלתי שאיגוד הביטקוין הישראלי ינהל פרוייקט מטעמו . בימים האחרונים העברתי את ניהול המיזם לילד שנולד-נועד להוביל אותו – ביטקוין לכל ילד – עידן חדש . השליחות שלי איננה לעשות כל מה שאני יודעת שנועד להיות , אלא רק להפיץ ברוח זרעי תודעה ולתת כלים לילדעים שיעשו את זה
Iggy Pritzker – מתכנת העל שמתחזק את אתר שינוי תודעתי- דאג בבקשה שהמידע יתועד ויישמר גיבוי . אני מאשרת למי שיבחר לתרגם את האתר לאנגלית
Meni Rosenfeld ייפתי את כוחו לנהל את ארנקי הביטקוין שלי ולהעביר ככל שיידרש למימון מיזם ביטקוין לכל ילד ולילדיי
ירושה בהשאלה
אני משאילה את הרכש החומרי שהיה ברשותי -בית שינוי תודעתי הפיזי יירשם על שמו של באר וייס עד יום מותו (לא מתנה אלא השאלה . כך אוכל להשתמש באנרגיה הזו בגלגול הבא שלי). במידה ויבחר שלא לממש את זכותו לגור בו כעת., הורי ישכירו את הבית עד שיבחר- גם לפני גיל 18 או שיתנו לאחד מאחיו שחר זוהר או איילת אם הם ירצו לגור כאן, בכל גיל . הכנסות משכהד יש להעביר לארבעת ילדיי שחר זהר איילת ובאר . העדיפות שלי זה להשכיר את הבית לילדעים שנולדו אחרי שנת 2000. הבית נועד לשמש בסיס אם לילדעים להקים מחדש את אומת האוויר . אשמח אם יגורו בבית אנשים שימשיכו לתחזק את יער המאכל שיצרתי גם במרפסת בית שינוי תודעתי וגם בגינה הציבורית בשטח פתוח לטובת כלל
את כל הכסף שהצטבר בחשבוני בבנק דיסקונט אני מורישה לזוהר בני, בני השני.(קצבת הנכות וקצבת ניידות). יש לאפשר לו להוציא את כל הכסף בכל רגע שיבחר. אם צריך אישיור נוטריון יש לדאוג לכך.
כסף מזומן שנמצא בבית ינתן לבאר לצורך לימודי תודעה.
אילנה וחנוך אבני שהביאו אותי לעולם ומלווים אותי עד יומי האחרון בהתמדה ואהבה, שתמכו בי בדרכי המאתגרת תמיד – באש ובמים (אבא איש אש ואמא אשת מים),
תודה אמא על האהבה והדאגה והאכפתיות והרגישות שלך, על מסירות הנפש שהקדשת לי, על הבחירה שהיתה מובנת מאליה עבורך- להיות נוכחת עבורי תמיד. אני מעריכה אותה מאד, במיוחד כי עבורי היא לא היתה מובנת
תודה לבדידות
למדתי עם השנים להתיידד ולאהוב יותר מכל את חברתי הנאמנה היחידה – הבדידות . אין עליה – עלי. ביחד אנחנו עצמאיות ועוצמתיות יותר ממה שאי פעם חשתי בקשר בינאישי עם איזהשהוא בן אנוש. רוב חיי כמהתי להיות יחד עם אנשים בקהילה . כשלא מצאתי אותה חשבתי שזה תפקידי ליצור אותה,עד שהבנתי שגם זה לא. נולדתי- נועדתי לתת הבנה לאנשים למה אנחנו תמיד לבד- גם כשאנחנו יחד : לבד ביחד
תודה לילדעים – עבורכם ובזכותכם אני כאן
תודה לילדיי הביולוגיים שבחרתם בי לאמא
תודה שחר – בתי הבכורה שלימדת אותי על לכבד רגשות ובחירות של אחרים (לא הייתי תלמידה טובה. לרוב נכשלתי במבחנים שעשית לי.)
תודה זהר – שלימדת אותי להתנתק מהרגשות ולהתחבר אליהם מחדש גם ולמרות שהיה פער של שש שנים באמצע שלא דיברנו( את השיעור הזה דווקא למדתי יופי. לקח לי כמה שנים לשחרר את הריגשי האימהי, אבל השלמתי )
תודה איילתי שגרמת לי להבין שאני חייבת להתחבר לאדמה (לאהוב אותך למרות סלידתי מהאדמה זה היה מאתגר . אז עשיתי הפרדה . שכנעתי את עצמי שזו לא את באמת, זה רק משחק תסריט אדמה שאת משחקת
תודה באר שאתה שותף לשליחות האווירית שלנו. נהניני מכל רגע של הוויה וחיבור שלנו ובנינו. הבאתי אותך לאוויר העולם ביום שבו נפתחה לי השליחות ללמוד וללמד את האוויר. רגעי חסד מאושרים רבים חווינו יחד בשעות על גבי שעות של צפייה בסרטי מדע בידיוני ושיחות תודעה על ענינים ברומו של עולם, של בריאה , ושל מה שמעבר
תודה לכל הילדעים שזכיתי להכיר להוקיר , ללמד אותם וללמוד מהם, ללוות בדרך,להעצים, לחלוק רגעים של בדידות ביחד, להאיר, לחלוק אתכם את תבונתי ואהבתי
המוות הוא הדבר שהכי מפחיד אותנו בחיים. כל דפוסי ההתנהלות והחשיבה שלנו מתוכנתים להימנעות מהתמודדות עם הפחד הזה. האמת היא שאנחנו מתחילים למות מהרגע שאנחנו נולדים. ה מימון אנרגטי שקיבלנו בלידה הולך ומתכלה יום יום עד שאנחנו משלימים את הייעוד – התסריט הנשמתי לשמו בחרנו לרדת לעולם הזה. אנחנו מפחדים מהמוות כי אנחנו לא יודעים מתי הוא יגיע ורוצים להספיק הכל, אבל מה אם נבין ששום דבר לא נגמר עם המוות הפיזי ואנחנו אכן כן ממשיכים להשלים את כל מה שבחרנו ? מה אם נבין שמוות יכול להיות תודעתי ולא רק פיזי ? שהוא לא באמת סוף אלא רק שינוי צורה? אנחנו חיים,לומדים, עובדים,יוצרים,אוכלים- הכל כדי לא למות. הרצון האקטיבי הוא שמניע אותנו להתפתחות.ברגע שאנחנו מאפשרים לפסיביות לחדור – היא מסיטה אותנו מהתסריט , היא מאפשרת לרגשות הפחד לנהל אותנו.
רוב האנשים לא מפחדים מהמוות. הם מפחדים להגיע לסוף החיים כדי להבין שמעולם הם לא באמת חיו.
החיים לא נגמרים עם המוות הפיזי של הגוף. "זה לא סוף העולם". זה רק שינוי צורה אנרגטית שממשיכה להתקיים ברובדים אחרים בבריאה במסע התפתחות הנשמה . למעשה, כל פעם כשאנחנו נרדמים -נכנסים למיטה, אנחנו חווים סוג של מיתה. הנשמה יוצאת מהגוף בזמן שינה ועולה למישור שממנו הגיעה, להביא לנו מהספרייה הגבוהה תשובות לשאלות שלנו…
דמיינו עולם שנשלט ע"י הבטחון בהמשכיות ולא ע"י הבטחון בסיום > תודעת העל
תנו למתים לדבר אתכם
לפני רדתנו לעולם הזה חתמה הנשמה שלנו על תסריט . בו נקבע הייעוד שלשמו אנו יורדים .אנחנו יכולים כמובן לסטות מהייעוד כי אנחנו חיים ברובד של בחירה חופשית, אבל גם הסטיות שלנו נלקחות בחשבון. הכל בתואם.
בתסריט משובצים גם פתחי יציאה, הזדמנויות עבורנו להיפטר מהחיים הארציים ולחזור למישורים שמהם הגענו, להסיק את מסקנות הניסוי בעולם החלום, ולחזור בגלגול אחר להשלמות/תיקונים. אם לא חתמנו על פתח יציאה או לחילופין אם נבחר שלא לצאת בפתח שמגיע אלינו, לא נמות. אין מה לפחד מהמוות.
הוא יגיע ממילא, כפי שבחרנו. הכל צפוי. ועדיין, הרשות נתונה לנו לבחור את הדרך.
הערב הסתיימה העונה ה-14 של ארץ נהדרת, ויחד איתה הסתיימה אחת הסדרות הייחודיות שנראו כאן – "שאולי בבית החולים". בלב הפריים טיים הישראלי, בין כל הפאנצ'ים, הפיאות והאיפור המוגזם, כותבי ארץ נהדרת נתנו מקום לסדרה קטנה, מלנכולית ופילוסופית על דמותו האהובה של שאולי, שמגלה שהוא עומד למות ונאלץ להתמודד עם מחלתו יחד עם אשתו, אירנה, ולחוות היכרות עם כל הקשיים במערכת הבריאות הישראלית. כל פרק בסדרה היה מצחיק לכל אורכו, אבל בין כל הבדיחות בצבצו פתאום רגעים אנושיים, קטנים ומרגשים, שגורמים לנו לשכוח שאנחנו רואים ארץ נהדרת. פתאום, לרגע קטן בין כל הסאטירה, באמת ובתמים אכפת לנו מהדמות הזו. איכשהו אסי כהן עם פיאה מתולתלת הצליח לרגש אותנו, לגעת לנו בלב ולגרום לנו להרהר על החיים ועל המוות, יותר מכל דרמה שהיינו נתקלים בה בטלוויזיה בשנים האחרונות.אז אחרי 14 עונות של ארץ נהדרת ומדינה שהולכת ונהיית מטורללת מרגע לרגע – קשה להיות מופתעים שהייתה עונה מצחיקה. אבל על האומץ של כותבי התכנית לשים בצד את הציניות לטובת הרגש – אנחנו מצדיעים לכםItai Gal(קטע מתוך: ארץ נהדרת, שידורי קשת)
לחלום אותך. "What dreams may come" מקסים. בעל שמביא אליו את אשתו מגיהנום לגן עדן i origins סיפור על מדען שמגלה את עולם הרוח בחיפוש אחר בתו שנעלמה לגלגול אחר הנני במאי ומפיק סרטים מפורסם בסרט שמתעד את המוות התודעתי שלו והחיים שאחרי סערת החושים של אנה סיפור על חיבור בינאישי בין גלגולים. רוח רפאים gohst אדם שנוקם לאחר מותו בחבר ו שבגד בו עם אשתו ורצח אותו לגנוב את כספו לופר מעבר במנהרת הזמן בין גלגול שלך בהווה לזה שבעתיד
סיפור על האיש שרצה למות
חבר שלי רצה למות. פשוט ככה. הוא לא ראה שום טעם להמשיך לחיות את החיים שהוא חי. הכל היה אפור משעמם וחסר טעם. כולם איכזבו אותו. אפילו המשפחה הכי קרובה שלו והחברים המעטים שעוד נשארו לו במסע שלו. אז הוא החליט לסיים את המסע. ואז נחתה עליו שלווה נקייה כזאת. ככה פתאום מהחלל החיצון. איפה היית כל חיי? הוא תהה והיא מילאה את כולו. נחה בו. כאילו שגם היא חיפשה אותו כל חייה. ועכשיו היא לא היתה מוכנה לעזוב לו את הראש. ואז כשהתודעה שלו צלולה הוא החליט שהוא בכל זאת הולך לסיים את המסע על האדמה. והוא שמח שלפחות רגע לפני הסוף הוא חווה שקט ושלווה פנימית כזאת. אז איך אני הולך לעשות את זה? הוא חשב לעצמו. ואז הוא החליט שאם כבר אז כבר. אם כבר אין לי מה להפסיד, ואני גם ככה הולך למות. אז למה לא להנות מזה? והוא עשה משהו שהוא חלם לעשות כל החיים. הוא קנה אופנוע ים. זה היה חלום ילדות שהוא כמעט שכח. שילוב של יקר ומסוכן ומיותר. והוא בכלל גר רחוק מהים. והאוטו שלו היה חלש מידי כדי לגרור אופנוע ים. וגם לא היה לו זמן וכסף. אבל עכשיו הוא קנה אופנוע ים כדי להתאבד. זה כמו כרטיס בכיוון אחד ליעד הכי רחוק בעולם בלי לחשוב על מלון ותרופות וביטוח ועל הדרך חזרה. זה כרטיס בכיוון אחד אל עומק הים. ככה הוא החליט. הוא ידהר על הגלים בכל הכוח עד שייגמר הדלק. הוא ילך ויעמיק אל האופק הכחול האינסופי ויתאחד עם הכחול הגדול. וככה בדיוק הוא עשה. ואי אפשר לתאר כמה שהוא נהנה מהקלות שבה הכל זרם. אפילו המוכרת נדלקה עליו. אמרה לו שיש לו אש בעיניים. והוא הסמיק. והיא אמרה לו שהוא מתוק. וכדי לא לפספס אותו היא לקחה לו את הפלאפון והתקשרה לעצמה. והוא לא זכר מתי אי פעם מישהו בכלל שם לב אליו. הוא חשב שהוא אפור ומשעמם כמו העולם שהוא ראה. ועכשיו הוא עומד על החוף עם אופנוע ים חדש. זה ים גלי במיוחד. מסוכן מאוד להיכנס לים היום. אבל לא אם המטרה שלך היא למות. במקרה כזה זה אפילו מומלץ במיוחד להיכנס כמה שיותר מהר. והוא נכנס מהר ודהר בכל הכוח אל המקום שבו המים נוגעים בשמיים. והוא שאג בבכי ובצחוק והעיניים שלו צרבו מהמלח והוא עף על הגלים ולרגע חלפה בו המחשבה שחבל למות ביום כזה אבל הוא היה נחוש להשלים את המשימה ולהרוג את עצמו והוא המשיך בכל הכוח ואמא שלו בכתה לו בראש ואשתו לשעבר צעקה עליו שהוא לוזר והשוטר נתן לו קנס כי הוא נרדם בשוליים של החיים העלובים שלו, והוא צעק והם השתתקו ואז היה שקט ארוך והוא שמע רק את הגלים שהיו גבוהים מאוד ואת הרוח שעטפה אותו בעוצמה והוא בכה וצחק ואז הוא ראה את אמא שלו יושבת בסלון ובוכה בשקט. והוא הצליח להרגיש אותה ככה כמו שהיא לפני שהוא נולד בכלל. והוא ראה את עצמו מטייל ביער גשום, ונזכר בטיול הזה בגשם שלא הפסיק לרדת, ואיך הוא היה חד כמו חיה כשהוא רץ ועכשיו הוא שוב מרגיש כמו חיה. הוא חד. והתודעה שלו צלולה ונעימה והוא מרגיש ככה כבר מהרגע שבו הוא ישב מול המוכרת בחנות. ואיזו חמודה היא. היא נראתה לא קשורה לעולם הזה. ממש כמוהו. ומעניין מה היה קורה אם שניהם היו לא קשורים יחד לעולם הזה. בטוח היה מעניין לשתף אותה במחשבות שלו. אלה שכולם אמרו לו שהן הזויות ולא קשורות לכלום. ובטח גם לה יש סיפור חיים לא רגיל. ובטח היא מנסה להתקשר אליו ממש עכשיו. ואז הוא מת. כן אני יודע שזה ממש מאכזב. אבל זה מה שקרה. הוא מת. האיש שרצה למות. מת. האיש שהלך ברחוב עם הפרצוף ברצפה המלוכלכת. האיש ששנא את עצמו וחשב שכולם שונאים אותו. האיש הזה מת. ומהים הסוער יצא איש רטוב. וחי.
אצלנו בשבט, כשתינוקות נולדים, אנחנו בוכים. כשמישהו מת, אנחנו חוגגים. אנחנו מבינים שאנחנו בסך הכל ישות רוחנית שמתגלגלת בגוף אנושי. זה קיום מאוד דחוס ומוגבל, וכשאתה מת כולך הופך חופשי. אתה חוזר להיות רוח משוחררת מצורה, ואת זה צריך לחגוג.
*
מאת: Amitai Elon הכרתי אותה ביום שבו היא החליטה להתאבד. היא עלתה לגג שאהבתי לשתות בו בירה. הגג הכי גבוה בירושלים. היא קצת פחדה ברגע הראשון בו היא ראתה אותי, אבל אחרי 2 בירות כבר היינו חברים ממש טובים. היא ספרה לי את כל הסיבות שהובילו אותה ליאוש מוחלט מהעולם הזה. ואני הסכמתי איתה. את באמת צריכה להמית את כל הדברים האלה, את יודעת? את ממש צודקת. הדברים האלה חייבים למות. אבל יש עוד יש עוד חיים אחרים לגמריי שרוצים לחיות דרכך. ובשבילם שווה לך להישאר רק לעוד כמה רגעים. אני לא בעד התחייבות לטווח הרחוק. אבל תנסי יום אחד בכל פעם. את תמיד יכולה להתאבד מחר לא? והיא צחקה. ואיך בכלל חשבת להתאבד לפני שהיית בברזיל? ומה עם הפיליפינים? את יודעת שיש שם 7,107 איים? אם תהיי רק יום אחד על כל אי זה יקח לך 20 שנה! אין מצב שאת מתה לפני שהיית בפיליפינים. זה לא בא בחשבון. והיא הסכימה איתי. ובכלל, אמרתי לה. אם כבר את מתאבדת, אז תעשי את זה תוך כדי שאת עושה משהו שעלול להרוג אותך, אבל הוא ממש כיף. כמו לדהור על אופנוע מהיר במדבר. או לרחף בין שמיים לארץ עם מצנח כתום. כתום? היא צחקה. מה אכפת לך? את גם ככה הולכת למות. תחשבי על החיים האלה כעל צניחה חופשית אחת מתחילים מהשמיים ובסוף מגיעים לאדמה רק הקצב משתנה בסוף תמיד נוחתים ערומים על האדמה. ואז קבענו שניפגש שוב וזה לא קרה היא נעלמה מישהו סיפר לי שהיא עברה לפיליפינים. ואני עדיין יכול לשמוע את הצחוק שלה. צחוק של אחת שאין לה מה להפסיד ~ ג׳ניס ג׳ופלין שרה פעם שחופש הוא רק מילה אחרת לזה שאין לך מה להפסיד. ואני מבין מזה שיאוש הוא דווקא דבר טוב. כי הדברים האלה שאתה רוצה להתייאש מהם. אולי באמת הגיע הזמן שתתייאש מהם? הדברים האלה שאתה רוצה להמית תן להם למות ואז תתחיל לחיות חיים שעדיין לא התחלת אפילו לחיות. כי יש עשרות אלפי איים ומליארדי אנשים שעוד לא פגשת וטריליוני שירים ואינסוף מצבים מגוחכים יותר ופחות שעוד לא היית בהם. וסבתא שלך אוהבת אותך ויש עוד מלא סיבות לחיות עוד יום אחד. כי זה כל מה שצריך. רק עוד יום אחד. מחר אף פעם לא מגיע הוא תמיד מבטל את ההופעה רגע לפני והופך להיום והיום הזה זה היום שלך
*
גל שאל את חברו בבהלה מה יהא עלינו לכשנגיע לחוף נתפוגג לאדוה קטנה ונעלם?? אז הסביר לו חברו שצורתו הנוכחית פשוט משתנה אך הוא כלל אינו נפרד מהאוקינוס העצום הוא חלק ממנו.. הוא בעצם אוקינוס ענק ונצחי .. והגל הקטן הבין שאינו גל קטן שעומד להכחד אלא הוא ביטוי ארעי לאוקינוס אינסופי.. וכך גם אנו אלוקות החווה את עצמה בכל רגע בכל הביטויים.
*
אם יש גן עדן : ד"ר אבן אלכסנדר, נוירוכירורג מכובד, היה המדען הספקן ביותר בהרווארד. אלא שתרדמת אליה נפל, במהלכה כמעט איבד את חייו, גרמה לו להתחיל לדבר על דמויות בוהקות ועננים ורודים. בספרו הוא מתאר ממקור ראשון מה קורה לאדם ברגעים שלפני המוות – ופותח מחדש את הדיון על קיומו של עולם נוסף אחרי זה שאנחנו מכירים
בקרוב המוות ייעלם מהעולם בעוד מעט יותר משני עשורים נוכל לבחור אם למות או לחיות חיי נצח ? המחלות ייעלמו מן העולם והמוח האנושי יוכל, באמצעות טכנולוגיה מתקדמת, להתחבר בכל זמן לכל הידע הקיים ביקום ? נשמע הזוי? לא אם שואלים את ריימונד קורצווייל, עתידן בעל שם עולמי ? אפילו שמעון פרס הוא מעריץ נלהב
Life Is A Stage Play NDE Rich Kelley
החיים הם מחזה : עדות מרגע המעבר בן החיים שאחרי המוות- ריץ קלי
*
קשה לנו לדמיין ש"סוף העולם" או "סוף החיים" יכול להיות משהו טוב. דעו לכם שיש נשמות שבוחרות לרדת לחיים פיזיים בכדה"א רק כדי לחוות סוף – דבר שלא קיים במישורים אחרים בייקום. רק כאן- בעולם החומר, אפשר לחוות סוף. ואנחנו- בורחים ממנו כמו מאש, מפחדים. במקום לאפשר לאש להעיף אותנו מעלה- להבנה גבוהה של המשכיות החיים שלאחר החיים. אבל הוא יכול, יהיה כאן הרבה הרבה הרבה יותר טוב מכל מה שנוכל לדמיין, אבל זה ייקח עוד זמן ועוד עבודה רבה וקשה לפנינו בשביל זה אנחנו חייבים להשתחרר מתפיסות השבי שלנו , ובניהם הפחד מהמוות. זה לא דבר שיקרה ביום אחד,מדובר על תהליך של 25 שנים בערך. למה? כדי שהדור הישן יפנה מקומו לדור צעיר להוביל תהליכים חדשים.
כמו שיציאת מצריים ארכה 40 שנה. הרי לא לוקח 40 שנה ללכת ממצריים לישראל, נכון? המטרה היתה שיתחלף הדור הישן בחדש.
אם חתמנו על מימוש תסריט מסויים שעדיין לא השלמנו , לא נבחר לצאת ואם כן נבחר, מה שתמיד אפשרי, כי אנחנו חיים ברובד שבו יש בחירה חופשית, אז "זה לא סוף העולם" אני יודעת , כי הייתי שם, כבר חוויתי את "סוף העולם" , אני כבר אחרי… לא מתתי פיזית ,אני עדיין בגוף פיזי של אשה בת 45 אבל מדובר הרי על מוות תודעתי אני צועדת עכשיו את צעדיי הראשונים בחיי החדשים ,כתינוקת בת יומה שנופלת וקמה, לא מפחדת מכלום,לא יודעת כלום, תמימה וטהורה, חשופה,שקופה אני יודעת את הידיעה הזו ,לא כי קיבלתי אותה כאיזו אמת-על מאיזה גורו/מתקשר כולשהו. לא מדובר כאן באיזו אידאולוגיה/דת.
אני יודעת, כי חווייתי את זה. לא על בשרי- כי אני עדיין חיה בתוך אותו גוף פיזי, אבל תודעתית: אני יודעת שיש חיים אחרי המוות , כי אני חיה אותם עכשיו
בתודעתי, בהוויתי
כאן ועכשיו
זה לא מדע בדיוני זו לא מיסטיקה בגרוש זה אמיתי
עד היום היינו צריכים למות מוות פיזי כדי להתגלגל שוב לחיים חדשים. הדור שלנו, כאן חיות עכשיו הנשמות הכי חזקות ואמיצות שחיו אי פעם בתולדות האנושות. יש לנו את הכוח להתמודד עם המעבר בין העידנים ולחיות חיים חדשים בתוך אותו גוף. מהו הכוח הזה? כוח המוח, כוח התודעה, יכולת גיוס אש הרצון ואוויר ההבנה כדי לברוא חיים חדשים
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
נשמות חיילים שנהרגים במלחמה, בחרו בפתח היציאה הזה בבחירה חופשית ובהתנדבות כדי לעזור לנו להבין שכולנו רקמה אנושית אחת חיה, כדי שנתחבר ונרקום בנינו הרמוניה , שנאהב=נבין אחד אח השני,שנרצה לתרום ולהיתרם,שנפסיק את האיבה בתוכנו ונחוש באור האהבה הבריאתית שנשלחת אלינו כדי לעזור לנו להתפתח, עד שנממש את הייעוד הייהודי שלשמו אנחנו כאן- להיות אור גם לגויים, להוריד רוח לחיי החומר ולא להיאחז בהם
מוות הוא להתפשט מכל הדברים שאתם לא. סוד החיים הוא למות לפני שאתם מתים כדי לגלות שאין דבר כזה מוות. אקהרט טול
יוסי שריד – נשמתי נפרדה מגופי !!!
מה שקרה לי לא עולה בקנה אחד עם תפיסת העולם שלי
אנחנו מפחדים למות כי נדמה לנו שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות, נדמה לנו שאין לנו זמן כי טרם הספקנו להשלים את כל מה שאנחנו רוצים לממש כאן. ואכן, אנחנו כורעים תחת עומס המשימות שעלינו להשלים. תיקונים, שיעורים, שאנחנו סוחבים איתנו דורות על גבי דורות, גלגולים על גבי גלגולים, בלי שאנחנו מודעים לכך שזהו- נמחקו כל ספריות הידע הישנות. החל מרגע השקט בסוף דצמבר 2012, אין לכם יותר קארמות. הכל אצלכם בראש. לבריאה יש אינטרס לאפשר לנו לסיים את התסריטים ולשם כך יורדים כעת מידעים אוויריים ואנרגיות אש, שהם הטכנולוגיה המתקדמת, שעוזרים לנו לקצר תהליכים. למה? כי לא רוצים שנחזור לכאן שוב. זהו, נגמר עידן.
הכל כתוב בתסריט. כדי לדעת אותו יש לדעת את עצמנו, להתחבר לחושים הפנימיים ,לרצות להבין את עולם הסיבות הגבוה. לדעת להשתמש באש- בכוח הרצון שלנו כדי לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות. הכל צפוי והרשות נתונה.
נתונה בידינו זכות הבחירה לבחור שלא לצאת באחד מפתחי יציאה. אנחנו הם הבוראים של חיינו . רק אנחנו בוחרים האם לצאת או לא לצאת בפתח היציאה שמגיע אלינו. למעשה – כבר בחרנו. אנחנו כאן כדי להבין למה. הנשמה שלנו כבר חתמה על כל מה שצפוי ועדיין הרשות נתונה לנו לבחור את הדרך שבה נחיה ונמות.
יהוה ניסה לנווט בין הסטיות שאנחנו בוחרים בהן ולהרכיב את הכל לפאזל. לפעמים מצליח לו ולפעמים לא. מתי לא? בדר"כ כשהרצון החופשי שלנו בוחר לסטות מהתסריט. החל מרגע השקט בסוף 2012, יהוה סיים את תפקידו כשליט העידן וקוד הבריאה נפתח עבורנו להבין שאנחנו חלקי תודעה בוראת, כל אחד מאיתנו הוא האלוהים של עצמו בעולם שהוא יוצר לעצמו.
. כשאנו אומרים על אדם שהוא "נפטר", אנחנו מוצפים רגשות עצב על האובדן שלנו אותו והפרידה, אבל הוא מבחינתו "נפטר" מנטל החיים כאן ועבר למימד הרמוני וטוב בהרבה,מקום שם קיימות הנשמות ברובדים תיאורטיים בלבד, ללא גוף פיזי. שם יש את האהבה ללא תנאי והשלווה שאין בעולמנו בכדה"א. תכלית קיומנו כאן היא התפתחות . לשם כך אנחנו מקבלים אור תנע (שמתניע אותנו) מהמקור. השלווה היא החושך כי היא מעודדת פסיביות,קיפאון.
Dying to be me! Anita Moorjani
לאחר התאבדות – קלי סאמי
קלי מתארת את חוויית המוות הקליני שלה בזמן שבין כאן ושם ובחזרה.
המחקר הרפואי הגדול ביותר שבחן תופעות של סף מוות גילה כי ההכרה עשויה להימשך גם לאחר שהמוח לא מתפקד לחלוטין. מדובר בתיאוריה מעוררת מחלוקת, שעד לאחרונה התקבלה בסקפטיות רבה.
לעץ לא אכפת אם העלים שלו נושרים. העץ לא מתאים את עצמו לאיזה קונספט, אין לו רעיון איך העץ הטוב צריך להיראות. הוא עץ. אם עלוותו תיפול ארצה, צמרתו תידלדל וענפיו יישברו, הוא לא יהיה פחות עץ. אם יתמזג כולו באדמה, החיים המתגלמים בו לא יהיו פחות חיים.
החיים יעברו להתבטא בצורות אחרות.
ובכלל – החיים לא יעבר לשום מקום, רק העין האנושית תראה אותם אחרת. תגדיר כעץ או כאדמה את אותו הדבר.
החיים עצמם לא הולכים לשום מקום אלו רק הצורות שמשתנות. אם אנו חיים, איננו יכולים להיות צורה. אם אנו חיים, איננו יכולים למות. החיים לא מתים. הצורות משתנות. המוות הוא שינוי הצורה, הוא המרווח בין צורה אחת לזו שתבוא אחריה.
החיים הם גל, של גאות ושפל, אור וחושך, סופים והתחלות של צורות. המוות אינו שלב בין חיים לחיים, הוא חלק בגל, חלק מהחיים עצמם.
השלווה לנוכח המוות היא היכולת להכיל את התוהו ובוהו והחושך על פני התהום. את המרווח הלא ידוע, את הכלום שבין הצורות. בין התקופות הברורות. היכולת להכיל את חלקיקי החיים נטולי ההגדרות. את המצב בו אין שום תשובה לשאלה: מה יש כאן? אי השלווה, היא השאלות: מה ייברא? למה העבר לא קורה שוב? הרצון למצוא צורות מוכרות. אי קבלה של אי הצורה. אי שלווה, לנוכח בריאה לגמרי חדשה.
אני נותנת למחשבות למות, וצופה בחיים החדשים המתהווים, הצומחים מכח עצמם. לחיים יש כח כשלעצמם, והוא כח הנביטה, הצמיחה, הזרימה. התנועה, הפריצה. הוא לא צריך את המוח שלי, המוח שלי איננו המניע את כח החיים. המחשבות שלי הן רק התבטאויות אנרגיה, צורות חיים חולפות. חלקן חיות, הוות. חלקן שאריות מהעבר, שמתו כבר מזמן. רעיונות לגבי עצמי, לגבי איך שזה צריך להיות. איני צריכה לערב את האנרגיה מן העבר, כדי ליצור את ההווה. אני יכולה להניח לחיים שיקרו בי מעצמם.
החיים עצמם יקרו דרכך. יתבטאו דרכך. הכירי בך כחיים. הרשי לעצמך לא לדעת. לא לשלוט. לא להבין. הרשי לעצמך למות.
***
ישראל, דצמבר 2011. עדיין במצב מלחמה . אזעקת טילים . נפילה .חלונות רועדים
השכנה קוראת לי מהמקלחת לעזוב הכל ולרוץ למקלט.
לא, אני לא בעזה,אני במושב ליד רחובות. זה קרוב. ממש קרוב. נוגע לא נוגע,
לאן בני האדם רצים? ממה בורחים?
אשליית הזמן הלינארי גורמת לנו לחשוב שהמוות הפיזי הוא הסוף, הפחד מהמוות משבש את המשך המימוש שלנו את התסריט , את הייעוד שלשמו אנחנו חיים כאן,אבל זו טעות. כל עוד אנחנו כאן, סימן שיש לנו עוד עבודה להשלים.
*
אחד הטכסטים הראשונים שהעלייתי לאוויר עם פתיחת אתר שינוי תודעתי
30 ינואר 2012 : עדי טלמור התאבד היום . אסביר מדוע המעשה הזה משמעותי
עדי טלמור היה שדרן ידוע ברדיו. ולכן ברור שהמעשה שלו משודר בכל המדינה עדי היה שליח שנועד לעורר בארץ את הסוגיה של בחירה עצמאית לקחת את חייך בידייך, תרתי משמע הנשמה שלו בחרה עוד לפני רדתה לעולם הזה את פתח היציאה ואת הדרך שבה ימות כל חייו חי בשליחות כדי להביא למודעותנו את ההבנה שביכולתנו לקחת אחריות לא רק על חיינו אלא גם על מותנו. הרבה למדתי בשיעורי תודעת על על כך שיהיה רוב גדול של הרבה אנשים שיבחרו לא לעשות את השינוי התודעתי אלא לעזוב,בבחירה מודעת ומרצון חופשי לא הבנתי איך זה יקרה,אבל הנה,עכשיו מתבהרת התמונה: עדי טדמור בחר בדרכו כדי להביא לאנשים כאן תודעה חדשה,הבנה שייטב אם יקחו אחריות על חייהם כמו גם על מותם השליחות שלו מעוררת עכשיו דיון סוער ברדיו לגבי נושא הבחירה העצמאית של אדם לסיים את חייו. עדי היה חולה סרטן סופני כך שמבחינתו "כאילו" לא היתה לו בחירה, אבל ברור שהיתה לו והוא בחר (הרי יש הרבה כאלו שבחרו להתגבר על הסרטן והצליחו לרפא את עצמם. לא בגלל שיטה טיפולית כזו או אחרת אלא כי זה היה חתום להם בתסריט, הם רצו להבריא כדי להשלים את הייעוד שלשמו ירדה נשמתם לעולם- הבנת כוח הריפוי העצמי באמצעות התודעה והבחירה החופשית.) עדי טדמור מפלס בבחירה שלו את הדרך לרבים אחרים שיבחרו בה נכון, תתהווה כאן מסה קריטית מספיקה כדי לעשות שינוי,לעבור לעידן חדש, אבל יהיו רבים שיבחרו שלא לעשות את השינוי. להם יהיה מאד קשה לשרוד כאן בעולם המשתנה וסביר שיבחרו לעזוב
איך יעשו זאת אם יש חוקי מדינה שאוסרים התאבדות? אז הנה,לשם כך עשה היום עדי טדמור את מה שעשה
ברדיו לא מפסיקים לדבר על זכותו העצמית העצמאית של כל אדם באשר הוא להחליט על חייו ועל מותו רב מקובל מהאליטה של החברה החרדית מצהיר בלי פחד ברדיו: עד עכשיו ההלכה אסרה על אדם לבחור בחיים או במוות . אני לא יודע מה יהיה מעכשיו,אולי אשנה את דעתי
וכדי לסייג את דבריי, הבהרה:
התאבדות היא לא דרך מודעת. בדרך כלל התאבדות היא בריחה וחוסר רצון להמשיך ולהתמודד. כאשר אדם מגיע להבנות גבוהות על מהותו ועל מהות הבריאה, הוא מבין את המשחק ובוחר להישאר כדי להשלים אותו בדרך הזורמת והקלה ביותר עד פתח היציאה הקרוב שלו.
זה מאבק שראוי להילחם בו
סרטון קצר של ישראלה יועד שמתארת איך איך לחיות חיים ארוכים ובריאים יותר: ע"י פיתוח תודעת ההמשכיות וניתוק הרגש-המים שמביא איתו את הפחד מהמוות הפיזי של הגוף.
קוד המוות
המלצות סרטים : i origins סיפור על מדען שמגלה את עולם הרוח בחיפוש אחר בתו שנעלמה לגלגול אחר סערת החושים של אנה סיפור על חיבור בינאישי בין גלגולים. לחלום אותך. "What dreams may come" בעל שמצליח להביא אליו את אשתו מגיהנום לגן עדן רוח רפאים gohst אדם שנוקם לאחר מותו בחבר ו שבגד בו עם אשתו ורצח אותו לגנוב את כספו לופר מעבר במנהרת הזמן בין גלגול שלך בהווה לזה שבעתיד
קרדיולוג שחקר את חוויית הקירבה למוות והפריך את הנחת היסוד המדעית השגויה שמניחה שההכרה היא תוצאה של פעילות מוחית
כך מסביר הקרדיולוג: ע"פ ההנחה המדעית הרפואית ההכרה היא תוצר של פעילות מוחית ואי אפשר להיות בהכרה בזמן דום לב וכשהמוח לא מתפקד זו רק הנחה וכעת הפרכתי אותה במחקר שעשיתי עם אנשים שחוו מוות קליני ודיווחו בפרטי פרטים כל מה שעבר עליהם בזמן שהיו חסרי הכרה, כך הבנתי שהמידע איננו מאוכסן במוח אלא יש רמה גבוהה יותר של הוויה תודעתית שמאפשרת לאדם לחיות גם מחוץ לגוף הפיזי
תוצאות המחקר שלי פיתחו אצלי סקרנות להבין היכן ממוקמת ההכרה-אם לא במוח, אז מהו המקום שממנו מגיעה ההכרה שלנו ? זהו מקום שבו לא קיים מרחב הזמן והמקום, מקום שבו האדם חווה אחדות,הוא מחובר להכל ולכולם בקשר של אהבה ללא תנאי.
אנשים שחלקו איתי את חווית הקרבה למוות היו המורים שלי. שיניתי את כל התפיסה שלי אודות חיים ומוות. האנשים האלו אמרו לי שלא צריך לפחד מהמוות כי המוות איננו בכלל מוות אלא יש המשכיות. אתה ממשיך לראות את הגוף שלך גם כשאתה מחוץ לו ומרגיש חי הם אמרו לי שמה שחשוב בחיים זה לחיות באהבה ללא תנאי, קבלה וחמלה כלפי עצמך וכלפי אחרים והטבע הם מדווחים על הגברת הרגישות : יכולת חושית גבוהה בהרבה ממה שרוב האנשים חווים היום: יש להם יכולת להתחבר לחושים הפנימיים שלהם , כי הם לא תלויים בחישה הגופנית
שינויים בהכרה בהחלט משפיעים על תפקוד פיזי-עצבי של הגוף, למשל-באפקט הפלציבו רואים את זה יפה-יש שיפור ניכר במצבם של מטופלים שמאמינים שהם נרפאים גם ללא השפעת החומר הכימימשמע:" שההכרה איננה פועלת מתוך המוח החוצה אלא ההיפך-מבחוץ, מאיפהשהוא בייקום-פנימה. הגוף הפיזי העצבי הוא קולט ומשדר.
אשה שמצאה דרך להשלים עם המוות ועם מחזור החיים- החזרה לאדמה : המציאה פתרון אקולוגי למיחזור גופנו היא מציעה לנו להשתמש בפטריות שיעכלו ויפרקו את הרעלים בגופנו לאחר המוות
רגע השקט– מועד חילופי העידנים, מתרחבת תודעתנו להבין שמדובר בשינוי תודעתי, לא פיזי. לא תאריך אלא בתהליך. רגע השקט ב 21/12/2012 היה גל הסתברויות שנחזה מראש ע"י תודעת העל והורד לידיעתנו כבר ב 2005 ,אך הוא התחיל הרבה לפני- כבר בשנת 2000 כשהתחילו לרדת ילדי האש והאוויר ויימשך עוד כ 25 שנה. רגע שבו מבינים שזה הסוף . לא היה זה חורבן הבית הפיזיאלא סוף של תפיסתנו התודעתית לגביו: הבנה שהחומר מקבל את המשמעות שאנחנו בוחרים לתת לו, ובחירה זו שלנו משתנה . הדור שלנו זוכה למות ולחיות מחדש בתוך אותו גוף פיזי: אנחנו משחררים את האחיזה בחומר שצברנו: כסף,רכוש,מקצוע, מעמד חברתי/משפחתי/כלכלי ונולדים להתחלה של חיים חדשים: לחוויה של תכלית קיום חדשה שמהותה התנסות ביסודות האש (רצון) והאוויר (הבנה). תהיה להם קדימות על פני צמצום יסודות האדמה (חומר) והמים (רגש)
מה שנגמר בסוף 2012 איננו הזמן אלא רק התפיסה התודעתית שלנו אודותיו משתנה מתפיסת זמן לינארית לתפיסת הזמן הקוסמי. עוד אודות משמעות הזמן תוכלו לקרוא ב מנהרת הזמן
"סוף העולם" תוזמן בתרבות המאיה כמו גם במידעים מתקשורים שונים מרחבי העולם והייקום ומחוצה לו, ליום האחרון בלוח השנה העתיק ל 21/12/2012 . מה משמעות המועד הזה? האם באמת יש סוף לזמן? הזמן חסר משמעות כשלעצמו. הוא מקבל את המשמעות שאנחנו בוחרים לתת לו. כך, תודעתנו המוגבלת עכשיו לחישובי זמן לינאריים בלבד, מתקשה לתפוס שיש מימדי הוויה בהם חישובי הזמן אחרים לגמרי. הזמן הקוסמי הוא "זמן אפס" – בו העבר ההווה והעתיד הם אחד. אתה חושב על משהו והופ- הוא מתהווה למציאות ובאותו הרגע כבר הפך לעבר. הכל קורה מיידית, בו זמנית.
העולם שאנחנו חיים בו נקרא החלום. הוא נקרא כך משום שכמו שלחלום יש סוף, גם תסריט החיים שאנחנו חיים כאן בגוף הפיזי – מסתיים בסוף שבו אנו מתעוררים מהחלום. חוויית סוף קיימת רק בעולם שלנו.(במישורים הגבוהים אין גוף פיזי ) . מחוץ לעולמנו,יש נשמות שבוחרות לרדת לכאן רק כדי לחוות סוף. אז מה אנחנו מתלוננים? למה אנחנו כל כך מפחדים פחד מוותמהסוף הפיזי? אולי בגלל שתודעתנו כרגע מוגבלת לחוות רק את מה שהעין יכולה לראות ומה שידינו יכולה לגעת בו, אבל אין זה אומר שמה שאיננו רואים אינו קיים. מוות איננו באמת סוף, הוא רק שינוי צורה .
***
ציטוט מתוך ג'ונתן לוינגסטון השחף/ריצ'ארד באך:
"גופכם כולו, מקצה כנף עד קצה כנף" היה ג'ונתן אומר אינו אלא מחשבותיכם, בצורה אותה מסוגלים אתם לראות בעין. נתקו את כבלי מחשבותיכם וניתקתם את כבלי גופכם
הנני צלם- תסריטאי שהפיק סרט על עצמו שמתאר את מותו התודעתי :איך המשיך לחיות בתוך אותו גוף פיזי, אך עבר שינוי תפיסתי כזה שכל חייו השתנו לבלי היכר
מילים אודות מה שנשאר אחרי לכתנו טכסט מנוסח יפה שמצאתי ברשת/Indigo Liron
בין אם אתה מוכן לזה או לא, יום אחד כל זה יגמר. לא יהיו יותר זריחות, לא דקות, שעות או ימים. כל הדברים שצברת, בין אם יקרים או נשכחים, יעברו אל מישהו אחר.
הבריאות שלך, המוניטין והכח שלך, יתנדפו לחוסר משמעות. זה לא ישנה מה היה לך, או מה היית חייב. הכעסים שלך, השינאות, התסכולים, הקנאה, כולם יעלמו. כך גם התקוות שלך, השאיפות, התוכניות ורשימות המטלות, כולם יתפוגגו. הנצחונות וההפסדים שפעם נראו כה חשובים, יעלמו ולא יהיו יותר. בסוף, זה לא ישנה מהיכן הגעת, או באיזה צד של החיים היית. זה לא ישנה אם היית יפה או חכם. גם המין שלך, או צבע העור שלך, יהיו חסרי משמעות. אז מה כן ישנה? כיצד ימדד הערך של ימיך? מה שישנה הוא לא מה קנית – אלא מה בנית. לא מה השגת – אלא מה נתת. מה שישנה הוא לא ההצלחה שלך – אלא החשיבות שלך. מה שישנה הוא לא מה למדת – אלא מה לימדת. מה שישנה הוא כל מעשה של יושרה, חמלה, אומץ או הקרבה שהעשיר העצים או עודד אחרים לקחת ממך דוגמא. מה שישנה הוא לא היכולות שלך – אלא האופי שלך. מה שישנה הוא לא כמה אנשים הכרת – אלא כמה ירגישו אובדן אמיתי כשלא תהיה… מה שישנה אינם הזכרונות שלך – אלא הזכרונות שיישארו אצל אלו שאהבו אותך. מה שישנה הוא כמה זמן תיזכר – בידי מי, ובשל מה. לחיות חיים בעלי משמעות אינו משהו שקורה במקרה. זה לא עניין של נסיבות, אלא של בחירה. אם החיים הם משחק – שחק אותם בצורה הוגנת. אם החיים הם שיעור – תהיה התלמיד הכי טוב שאפשר. אם למדת משהו בחיים האלה – למד גם אחרים.
***
הסוף של כל אחד מאיתנו הוא שונה משום שלכל אחד מאיתנו קו התפתחות שונה, תסריט שונה, הכל שונה. אם אני אקליד בגוגל את המילים "סוף העולם 2012" ואם אתם תקלידו- תתקבלנה לנו תוצאות שונות. אנשי מים שמניע אותם פחד קרוב לוודאי שיקבלו קישורים לסרטוני אימה מחרידים, דרמות רגשיות סוחפות רגש. אנשי האדמה יקבלו קישורים על התמוטטות פיזית או בנייה פיזית , אנשי האוויר יבינו מדוע הדברים קורים כמו שהם קורי, ואנשי האש יקבלו תוצאות הפנייה לקישורים אודות הקפיצה הקוונטית הטכנולוגית ויוזמות חדשניות שצצות כמו פטריות אחרי הגשם.
סוף? סוף! מה לבסוף? כמובן סוף! ואֵי ההתחלה? לאחר הסוף. אז מדוע סוף? כדי להתחיל. מהי התחלה? מהות הסוף. מהי מהות? תמצית ההתחלה, מיצוי האמצע, מציאת הסוף. ומתי הסוף? בסוף ההתחלה. ואתה, האם מצאת מהות? אמצא בסוף. באיזה סוף? בסוף כל סוף.
שיתוף אישי בתהליך "סוף העולם" הפרטי שלי :
המילים שלהל"ן נכתבו בספטמבר 2011. הרבה מים עברו בירדן מאז… היום-מאי 2012 אני יודעת בוודאות: זה לא סוף העולם. זו רק ההתחלה!!! וכעת לטכסט שנדמה עבורי עכשיו כהיסטוריה עתיקה:
זה זמן רב שאני לומדת על כך שסוף העולם יהיה תודעתי ולא פיזי
קשה להבין איך בדיוק זה יקרה,אבל בתור מי שחוותה את סוף העולם בשבועות האחרונים,אני יכולה עכשיו לשתף (אחרי שסיימתי להתאבל על הסוף המר ,והסכמתי לקבל את ההתחלה החדשה)
זה קרה בפארק הירדן,במקום שבו שריפה גדולה כילתה לא מזמן את מה שנשאר אחרי כריתה מסיבית יזומה של עצים רבים בשטח הפארק זה קרה במקום שבו החל לצמוח דור חדש של צמחייה מתחדשת זה קרה בזמן שבו אפשר היה להבחין עדיין בכליה שהותירה השריפה ומעליה כבר גדל סבך במבוקים צעירים ורעננים זה קרה במרחב שבו חשתי מוגנת,במהלך המפגש השנתי של קהילת "באופן טבעי", כשידידים ומכרים לידי . הייתי לבד,אבל גם לא…ההתרחשות הקהילתית סביב עמעמה את ערפל הסוף וההתחלה
מכירים את הביטוי שאימהות /דודות אומרות לפעמים כשמשהו לא טוב קורה: "לא נורא,זה לא סוף העולם" אז זהו,שזה כן!
אז איך זה נראה, סוף העולם שלי? (ומדגישה-הוא שלי,אין סוף אחד לכולם,כל אחד והתהליך האישי שלו מול עצמו וגורלו ובהתאם לתסריט הנשמתי שיועד לו)
מזה 12 שנים שאני אמא. ההריון הראשון הוליד בי יצר אימהות שהפך עבורי להיות אי של מהות בשנים האינטנסיביות האלו. יצרתי, הזנתי,עיצבתי,בניתי,גידלתי,טיפחתי,ליוויתי,השקעתי את נשמתי,הקדשתי את גופי ונפשי,להנקה-הענקה לארבעת ילדיי (ולעוד 2 נערות אומנה שאימצנו),לילות ללא שינה,שנים על גבי שנים, 8 שנים בחינוך ביתי, מתוכם שנתיים וחצי כחד הורית
תודעתי המתרחבת,המהפכה שהתחילה בתוכי הלכה והתפשטה למרחב המשפחתי שלי . לפני כחודשיים התרחשה בביתי מהפכה במלא מובן המילה הכל התהפך,כל מה שחשבתי והאמנתי כנכון התגלה כלא רלוונטי ואת מקומו תפסה אנרגיה אחרת שלא הותירה מקום לספק: זה זה. זה השינוי
בעקבות ארוע דרמטי התהפכו היוצרות בביתי ובמשפחתי. זה קרה בדיוק ביום תשעה באב-יום אבל על חורבן הבית ,מצאתי עצמי מחורבן הבית הית הפיזי לבריאת הבית התודעתי. העמסתי על האוטו באותו לילה שחור מעט חפצים ואת ילדיי וממהרת לצאת מהבית לפני שיתמוטט לא הספקתי. הוא התמוטט . לא קרס פיזית ברעידת אדמה ,אבל התמוטט ,עולמי חרב עלי. האדמה נשמטה תחת רגליי , על אף שפיזית- הבית -4 הקירות,נשארו עומדים על תילם, אך מיותמים ממהותם. דקות אחרי שסיימנו לצפות ולדון בפרק האחרון בסדרת האוואטר-כשף האוויר האחרון שמלחם ומכניע את שליט האש האכזר אוזאי. תם עידן השליטה. מי שהחליף את מקומו היה בנו שבחר לשתף פעולה עם צוות האוואטר . game over,press restart to continu – זו הכתובת שהופיע על מסך המחשב שלי ב 3 בלילה , 9 באב- חורבן הבית.
מצאתי עצמי נאבקת למען שמירה על העצמאות שלי מול הוריי שלי ובה בעת,באותה שניה ממש,איבדתי את אותה מהות שטיפחתי ב 13 השנים שאני אמא בני הצהיר שאינו רוצה בי כאמא יותר ועבר לגור עם אביו גם בתי הגדולה הלכה בעקבותיו שני ילדיי הבוגרים בחרו לעזוב את ביתי ולהיפרד מהמהות האימהית שלי הם עשו את מה שטיפטפתי להם כבר זמן רב : לקחו אחריות ובחרו במה שהם חשו כמייטיב עבורם. הם ידעו מה התסריט שחתמו עליו וידעו שהגיעה שעתנו להיפרד. אני עוד לא הייתי מסוגלת באותה עת לשחרר את המהות האימהית שלי אבל הם עזרו לי. הם בחרו לדייק את הבחירה שלהם שהיתה בתואם לזו שלי. לא זו בלבד שלא יכולתי להתנגד למהלך הזה,אלא שהבנתי אותו . אני דייקתי את מה שנכון לי וההדהוד של הבחירות שלי הביא אותם לדייק את מה שנכון להם. ההבנה לא ביטלה את תחושת האובדן הרגשי אבל היא בהחלט מנעה ממנו להפוך לסבל מתמשך.
בשבועות שאחרי הארוע התנהלתי חצי בעולם הישן ,נכנעת לכוחות האדמה והמים (נתק פיזי משני ילדיי הבוגרים ותחושת צער רגשי על האובדן) וחצי בעולם חדש, זה שבו התודעה-ההבנה, היא המניעה את ההתנהלות הארצית, עליונות הרוח על החומר. בחרתי לשים את המים-הרגש בצד ולהתעלות מעלה להבנה גבוהה של המתרחש . ילדיי הם ילדי העידן החדש. הם יודעים מה נכון להם. הם לא צריכים לעשות את השינוי כי הם עצמם השינוי. אני זו שמקרטעת לי עם פער בין הבנות האוויר וחיי האדמה לא אני צריכה ללמד אל ילדיי אלא עליי ללמוד מהם. אני אמא בחינוך ביתי. למדתי מילדיי את השיעור הכי קשה והכי חשוב בחיי-לשחרר שליטה
עולמי לא נחרב פיזית אבל היה זה סוף העולם מבחינתי ,להצליח לשחרר את הישן ולבחור לשתף פעולה עם החדש שמתהווה עבורי זה היה סוף העולם. אחרי שנים שאני מטפחת לי מהות אימהית,משקיעה כל דקה מחיי בחינוך הביתי,זה נגמר. במקום להתפתח שקעתי , סטיתי מהתסריט שלי, מהייעוד עליי להשלים ולמצוא מהות חדשה למעשה,כבר מצאתי: העובדה שנפתחה לי השליחות לקדם שינוי תודעתי,היא היא שיצרה את הנסיבות שאיפשרו לי להיפרד מהישן. למעשה: את הבחירה עשיתי עוד טרם ירדה הנשמה שלי לעולם. אני כאן כדי להבין למה ולממש את הבחירה
אז היה סוף העולם,ומה עכשיו?
העולם ממשיך, אבל אחרת כל המסגרות הישנות שהתפרקו (קודם הנישואין והזוגיות וכעת הקשר הכי בסיסי ומובן מאליו של אם-ילד) ועכשיו אנחנו נדרשים ליצור משהו חדש,אחר
תמיד אהיה אמא שלהם, אבל כבר לא עוד כשהייתי, אחרת. כזו שמאפשרת לילדיה חופש לבחור 100% אחריות אישית, עצמאות. הפנמתי מהי אחריות הורית – ילדים עצמאיים . ילדיי אינם שלי. אני רק זכיתי לגדל אותם ולגדול לצידם אבל נשמתם חופשייה.
הם משוטטים להם בשבילים בעצמאות שבחרו בה ואני יכולה רק להתבונן מרחוק ולהשלים עם שחרור השליטה כך,חיינו בפארק הירדן בהוויה מוזרה והזויה משהו: נכחנו באותו מרחב אבל כל אחד מאיתנו התנהל עצמאית
אני יודעת שילדיי בחרו להיוולד לי עוד טרם ירדה נשמתם לעולם הם בחרו באמא אמיצה שתאפשר להם מספיק מרחב חופש כדי להשלים את העצמאות שהם צריכים לחוות אני יודעת שאני נועדתי מראש להיות עם חסר ביסוד המים(רגש),כי אם הייתי אמא שמתרגשת מכל דבר קטן לא הייתי משחררת אותם . הם היו צריכים להילחם באמא רגשנית שתיאחז בכוח השליטה בהם או שתתייסר ותאבד שפיותה מצער.
יותר מזה: לא זו בלבד שאני בחרתי אותם והם בחרו אותי,אני עצמי יצרתי את המציאות שהביאה להיפרדות שלהם ממני אין נתק ואין המשכיות. יש משהו אחר זו חוויה מיוחדת לחוות סוף, מסתבר… זה משהו שקיים רק בעולם שלנו. במישורים הגבוהים אין סוף ויש נשמות סקרניות שמבקשות לרדת לכאן רק בשביל לחוות סוף, תארו לכם.
אני יודעת שיש חיים אחרי המוות כי אני חיה אותם עכשיו, בתודעתי המתפתחת אני חיה בגוף פיזי של אשה בת 40 אבל מתחילה חיים חדשים ,לומדת את השפה החדשה, עושה את צעדיי הראשונים כתינוקת בת יומה. אני מזכירה לעצמי שאנחנו עכשיו בתפר שבין הימים לאחרית הימים
עברתי את החושך האפל ביותר שלא הייתי מדמיינת לעצמי שאראה, עכשיו מחכה לאורות שיתחילו לנצנץ באור זוהר תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר שחר, בתי הגדולה היתה הניצנוץ הראשון שהגיע לחיי,נולדה עם שחר,באור האחרון של סוף הלילה זהר, בני השני נולד להיות אור גדול (ואכן נולד גדול,4 וחצי קילו בלידה רגילה…)
איילת, בתי השלישית הביאה איתה קלילות . באר, בני הרביעי הביא עמו מים חיים, נולד במדבר, אהבה שהיא מקור חיים לנשמה בלב השממה שסביב. המעיין הפנימי… עם כל הקושי הרגשי שהיה כרוך בתהליך האבל על המוות התודעתי, על אובדן המהות האימהית שהייתי , אני מבינה ומודעת היום לסיבה הגבוהה שהניעה את הבחירות והתהליכים שעברנו כולנו. מטרתם אחת: התפתחות!
***
דצמבר 2012 , בתי העלתה לפייס שלה תמונת פרופיל של דף לבן . זה בדיוק מה שקרה לכולנו בדצמבר 2012. גם לאלו בנינו שעדיין לא מודעים לשינוי התודעתי שהתחולל – התחיל עידן חדש אחרי שנמחק מספריות הידע הגבוהות כל המידע של התנסויות אדמה ומים ונפתח לנו דף חדש חלק. ריק להתנסויות חדשות באש ואוויר. (זמן קצר לפני כן, מסך המחשב שלי היה שחור, כמה סמלי…לא יכולתי אז לראות כלום. נמחק לי מהתודעה כל מה שחשבתי שאני יודעת על העולם) . היא ראתה בבהירות את מה שנסתר מעיני באפלה .
