טיוטה: זקנה ומוות

הטקסט בפוסט הזה נכתב כהגיגים. הוא עלה לאוויר בתאריך 25 בפברואר 2018 ללא הסבר תודעתי מדויק. הטקסט המצ"ב נכתב כטיוטה ללא פירוט הבנות ,אלא תיעוד מידע ראשוני גולמי בלבד. אין לראות בו פוסט ככל הפוסטים .

זקנה אינה מילת גנאי אלא תואר כבוד המייצג בינה שלמדה משך שנים ודורות ובשלה לתת מתבונתה ולחלוק הבנות ומסקנות מתוצרי ההתנסויות שחוותה לתרום לטובת התפתחות התודעה הכוללת.

מצד אחד לזקנים יש יותר אורך רוח- מרווח נשימה, סבלנות והבנה תהליכית  שמבוססת על ניסיון חיים ארוך, אך מצד שני – רוב המידע שצברו איננו רלוונטי ולא תואם תדר למגמת השינויים בעידן החדש. אנחנו חיים כעת בתקופת שינויים מואצת שהחלה אחרי רגע השקט  ב 2012  .מהות ההתנסות האנושית השתנתה מ אדמה (חומר וכל מסגרות החשיבה שמנהלות אותו ) ומים (מערכות יחסים ביאישיות רגשיות) התנסות  אש (רצון/טכנולוגיה/יצירה/חדשנות)

הגיל הלינארי- זה שנמדד בימים, חודשים ושנים, חסר משמעות. מה שמשנה זה המידע שנצרב בתודעה, ההבנות משיעורים שנלמדו, תובנות מאתגרים התפתחותיים שהתמודדנו איתם.

להבדיל מ ילדעים  שנולדים יודעים את ייעודם ומהותם, רוב המבוגרים מסיימים כעת תסריטי אדמה (חומר) ומים (רגש)  ופחות מחוברים ל ילד הפנימי  שלהם – הוא החלק של הנשמה שחי בגופנו. הוא הבמאי שחתם על התסריט ולכן הוא, ורק הוא יודע מה נכון ומדוייק עבורנו. העניין הוא שאנשים מבוגרים התרגלו להקשיב יותר לקול אנשים אחרים: מומחים/מטפלים/אנשי מקצוע בעלי ותק וניסיון, בעלי סמכות חוקית,  במקום להקשיב לקולם הפנימי

הילד הפנימי של סבא וסבתא – כשאנחנו מחוברים אליו, הוא יאיר לנו איך לשחק את החיים בתואם למערך ההתנסויות שבחרנו , בלי לסטות ולבזבז יותר אנרגיה ממה שחתומה לנו בתסריט.

למה טוב לזקנים לדבר על המוות ?

  1. כי ככל שמבינים יותר- מפחדים פחות

  1. כי מקל מאד לדעת שמוות איננו באמת סוף ויש תהליך המשכי לאחריו לשלב התפתחותי גבוה יותר
  2. כי המוות ממילא יגיע, אז מוטב להיות מוכנים  ולשחרר את הגוף בהשלמה והבנה ולא בסבל ומאבק
  3. כי מוות הוא חלק ממסגרת החיים החתומה בחוזה שחתמנו עליו כשירדנו והתגלמנו לגוף גשמי. יש נשמות שמחכות בתור במישורים הגבוהים רק כדי לחוות סוף כמו שרק כאן בכדה"א אפשר. עלינו להודות ולהעריך את הזכות שבחרנו בה לסיים

מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים למות

מצבר האנרגיה שקיבלנו עם רדתנו לכאן הולך ומתרוקן מהשניה שאנחנו יוצאים לאוויר העולם. ככל שנדייק את מערך הוצאת האנרגיה בתבונה, בתואם לתסריט שהנשמה  שלנו בחרה לשחק בעולם הזה עוד לפני רדתה לגוף פיזי, כך תישאר לנו מספיק אנרגיה לסיים את התסריט עם כוח להשלים את מערך ההתנסויות שבחרנו וחתמנו עליו.

ה מוות  של הגוף הפיזי אינננו באמת סוף אלא קפיצת מדרגה לשלב התפתחותי גבוה יותר בתהליך המשכי. הנשמה ממשיכה את מסע התפחותה בבריאה אחרי שסיימה את תפקידה – השלימה את ייעודה, היא יכולה להיפטר מתלבושת הגוף הפיזית , לעלות חזרה למישורים הגבוהים בבריאה שמהם הגיעה, לבדוק בספריות המידע אילו עוד התנסויות היא רוצה לחזור ולהשלים ואז לרדת לגלגול חיים חדש עם תלבושות חדשות.

הנשמה בוחרת לשבץ לאורך תקופות החיים מערך התנסויות מסויים ובכוונה תחילה משבצים את מערכי החוויה שדורשים יותר תנועה תודעתית מאשר פיזית בסוף החיים כשמאגרי האנרגיה הפיזית מדלדלים כדי שרוב ההשקעה האנרגטית תהיה ברוח מאשר בחומר. אנשים מבוגרים מאד שלא מבינים את הסיבה הגבוהה לבחירה הזו, ממשיכים לעשות פעילות גופנית מאומצת  ודבר זה איננו תואם לגילם.

 

גיל התבונה

 

 

האתגר בזקנה הוא להשלים עם ירידת אנרגיית האש ולא להילחם לשמר אותה או להתאבל על אובדנה

רבים מהמבוגרים המזדקנים, משקיעים המון מאמץ  כדי להישאר בכושר פיזי כדי להמשיך לתפקד ולעשות את אותן פעולות שעשו כל חייהם. העניין הוא שדבר זה איננו נדרש. להיפך. יש סיבה גבוהה לכך שהאש יורדת: כדי שהאנרגיה תושקע יותר בהתפתחות תודעתית ופחות פיזית.

אם היינו נשארים חזקים ובריאים עד רגע המוות- היינו נלחמים בו ודבר זה איננו נכון לעשותו. פתחי היציאה מהעולם במוות פיזי חתומים מראש בתסריט הנשמתי

צופית גרנט מדברת עם מיה גל על זקנה

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *