בלוג

מקום

מחפש את עצמך? איפה תמצא? מה המקום שלך בעולם? נודד מכאן לשם, לא מרגיש שייך לכלום… הגיע הזמן לעצור, אבל איפה? היכן להתמקם?  המקום הפיזי הארצי הוא רק השתקפות הבחירה התודעתית שלי- איפה אני רוצה להיות? לאן אני רוצה להגיע? ובעיקר : למה? רק כשנבחר להבין מהי המהות- תכלית קיומנו=ייעודנו, רק אז יתבהר לנו המיקום המדוייק של איפה לאן מתי כמה עם מי ואיך.

תמצא אותו כשתמציא אותו, כשתדע את עצמך ותבין מי אתה באמת, רק אחרי שתדייק מה אתה רוצה(אש), תבין  מהו התסריט הנשמתי שבחרת (אוויר),תזמן את החיבורים (מים) הבינאישיים שנועדו לתמוך בך בדרך ליעד-ייעוד, ואז, רק אז- אחרי שהתבהרה בתוכך הידיעה הפנימית,רק אז מצטרפת האדמה ומתגבשת תמונת מציאות גשמית.  אז יימצא המקום המדוייק, זה שבו תהיה שלם עם מי ומה שנועדת להיות. אז תחוש בבית, בכל מקום שבו תהיה נוכח במלא הוויתך.

מסגרות החומר כשלעצמן-ארבע קירות הבית הארצי, חסרות כל משמעות. הבית מקבל את המשמעות שאנחנו בוחרים להעניק לו. נוכל להיות בכל מקום שנבחר- ברגע שנראה בעיני רוחנו מה אנחנו רוצים לעשות שם.

גופנו הוא הבית של הנשמה. הבית שבו נבחר לגור נועד לשמש כדי לממש את היותנו, מי שבחרנו ונבחרנו להיות.

הבית נותן לנו  מקום פיזי לשהות בו כדי שנחוש מוגנים, אבל מה אם לרגע, רק לרגע , נאפשר לרסיס תודעה חדש לשנות את כל דפוסי החשיבה שלנו ונבין שנוכל להיות מוגנים בכל מקום פיזי שבו נהיה שלמים עם המקום התודעתי שבו תנוח דעתנו. מה דעתכם?  הבית שלנו הוא מי ומה שבחרנו להיות- המהות המזוקקת שהוא  אנחנו. מי אני מה אני ? . ראוי שיהיה איתנו בכל מקום שאליו נלך , ללא דאגה קיומית: היות וזו מובטחת לנו  כשאנו מסוכרנים עם התסריט הנשמתי שלנו ועושים את מה שנועדנו לעשות – הבריאה שולחת לנו את המימון האנרגטי המדוייק שחתמנו עליו מראש לצורך מימוש הייעוד.

יש לכם בעיות עם השכנים? תעברו מקום…

תמיד בבית: הסיני שסוחב את הבקתה שלו לכל מקום

Salesmanarriehisportablehouse4_g

 

 

 

 

 

 


באיזו דרך לבחור? מתוך "אליס  בארץ הפלאות"

 

ככה זה נראה כשאתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע ומחפש מקום בלי להבין מה היעד:

“התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?”
“זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,”אמר החתול.
“לא איכפת לי כל כך לאן-”אמרה אליס.
“אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי,” אמר החתול.

היום כבר לא צריך לטוס פיזית למקומות רחוקים בעולם שנגישים לסיור וירטואלי בלחיצת כפתור 

סיור וירטואלי ב 7 פלאי תבל 

כוונו עצמכם עם הזום עד הנקודה המדוייקת שבה תרצו להיות . קליק אחד ואתם שם..
בקישור הזה תוכלו לטייל באברסט עם הזום עד לנקודה המדוייקת שתבחרו להיות בה , מ ד ה י ם  , לא? ואז… מה? הגעתם לפסגה, יופי, עכשיו מה? מה תעשו שם? לשם מה עליתם? מהי התכלית? מהי ההתפתחות שאת מסקנותיה תתנו למען ההתפתחות הכלל בריאתית? תמיד יש כזו כי לבריאה אין אינטרס לממן לכם התנסויות "סתם" . שם דבר הוא לא "סתם" . לכל דבר יש סיבה גבוהה, גם אם אינם מבינים אותה כעת.
*
הטכנולוגיה עוזרת לקצר תהליכים. כל מקום שתבחרו בכל נקודה בעולם וגם מחוצה לו- נגיש עבורכם – בתודעתכם: דמיינו את המקום שנשמכם כמהה להיות בו , צאו לטיול אסטרלי מחוץ לגופכם, שלחו את ה הולוגרמה להתבונן מבט על  . שם, בנקודת המבט הזו, יתבהר לכם ה נ.צ המדוייק . קליק אחד על מקלדת המחשב ייקח אתכם לראות את המקום שבחרתם בתודעתכם. ה כ ל אפשרי , כי הכל אצלנו בראש- בבחירות התודעתיות שלנו . המיקום הפיזי שאתם נמצאים בו  חסר משמעות כשלעצמו. מה שמשמעותי הוא המשמעות שאתם נותנים למקןם הזה שבו אתם חיים בשלום עם מי ומה שנועדתם להיות.
*
Which City Should You Live In?  משחק משעשע שיעזור לך להבין מהו המקום שלך בעולם. הקליקו על הקישור ועופו… לאן אתם רוצים להגיע? ויותר חשוב, למה?

לקנות בית בלי לשלם ארנונה ולמקם אותו בכל מקום שבו תרצו להיות. מהו המקום הזה? כך תקנו בית מאובזר בישראל ב-100 אלף ש'

בית  מודולרי שמגיע במכולה  לכל מקום שתבחרו  Mobile home -expandable building

 

בנייה ניידת מודולרית Mobile Houses

 

*

מיקום הבית הגשמי מסמל את הכמיהה שלנו להשתייך למשהו, להרגיש חלק ממסגרת שייכות משפחתית/ חברתית/ קהילתית/ דתית/ תרבותית/ פוליטית/ כלכלית…

תחושת השייכות

מוטבעת בליבות אנוש כחלק ממערך ההתנסויות באדמה (מסגרות) והמים (מערכות יחסים בינאישיות רגשיות)  שבאנו לחוות כאן  במעבדת הניסויים האנושית בכדה"א. השייכות למסגרת יוצרת הליכה עוורת אחרי הנחיות שהמסגרת מכתיבה.  כשהחל העידן החדש ב 2012, מערך ההתנסויות השתנה מאדמה ומים לאש ואוויר וכל גם תחושת השייכות התרופפה מול מגמות העליה בעצמאות .

טכסט שכתבתי בפברואר 2012:

מהו המקום שלי בעולם? שנים על גבי שנים חשתי כחייזרית על הכדור הלא נכון. לא מצאתי את מקומי בשום מקום . עוד כילדה פילסתי את דרכי העצמאית: לא ב "מקובלים" ולא ב "לא מקובלים", מעולם לא הייתי כמו כולם כאן ואני שם. תמיד הייתי אחרת,לא באמת שייכת.

בדת היהודית יש מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום . מהו המקום הזה? הרי הוא האלוהים. ומהו ומיהו אותו אלוהים? למצוא את המקום שלי בעולם היה תהליך של 40 שנה הליכה במדבר. מצאתי אותו כשהתחברתי  למקום הפנימי, להבנה שלי את עצמי כתודעה בוראת. שנים על גבי שנים הייתי נעה ונדה בחיפוש אחר "ה" מקום שלי בעולם. תרתי אחריו בשבילי הטבע, מצפון לדרום, ממזרח למערב , חציתי יבשות וימים,מלמעלה למטה, עד שהבנתי, הבנתי שהוא נמצא במימד אחר- לעומק: בפנים, בתוכי ומקור האנרגיה שממנו הוא שואב את קיומו נמצא מעבר למרחבי האדמה הפיזית, אי שם במחוזות הרוח. לקח לי הרבה זמן להבין שהמקום שאני מחפשת לחיות בו לא קיים. לא אהבתי את העולם הזה והתקשייתי להשלים עם קיומי כאן. רציתי לתקן את העולם ולברוא מציאות חדשה. ידעתי שיהה עליי ליצור אותה בעצמי, אבל תודעתי היתה מוגבלת למרחב הפיזי בלבד: חיפשתי שטח אדמה למקם בו את הבית הפנימי שלי. לא מצאתי. לקח לי הרבה זמן של נדודים ותהיה: למה? למה אני לא מוצאת את מקומי? עד שהבנתי שייהה עלי לבנות קודם בית תודעתי עבור הנשמה שלי לחיות את הייעוד שלשמו ירדה לעולם הזה. רק כשנמצא המקום הזה, רק אז, התבהר לי מהו המיקום הפיזי שמדוייק עבורי לחיות בו. אני יודעת היום שהבית הפיזי חסר משמעות כשלעצמו-לא ארבע הקירות ולא אוהל היורט שחלמתי לחיות בו בטבע. החומר בעולם הזה מכיל את המשמעות שאני בוחרת לתת לו .כל עוד התייחסתי לבית עשוי 4 קירות בטון ככלא , הוא אכן היה כזה וברחתי ממנו. רק כשהבנתי מהו המקום התודעתי שעליי לחיות את הוויתו, רק אז מצאתי גם בית פיזי שיכיל את המשמעות, שיאפשר לי לממש את הייעוד, שיתמוך בתסריט שחתמתי עליו. בתקופת נדודיי פגשתי אנשים רבים שמחפשים את מקומם. כאלו עם בית פיזי חסר משמעות, כאלו עם משמעות ללא בית פיזי וכאלו שהשכילו לחבר את הוויתם לשלמות הרמונית. אלו אנשים שחיים בתואם עם התסריט שנועד להם כשחקנים.

 

***

‏‎Sami Zibak‎‏: "מטרת הבית היא לעגן אנרגיה לתוך האדמה. בבתים שלנו, האנרגיה המעוגנת אל האדמה היא האנרגיה של האנשים שחיים באותו בית. האנרגיה היא דינמית, והקירות פסיביים. לכן, לעתים, הקירות סופגים לתוכם את האנרגיות שנמצאות באותו מקום שבו בחר האדם לגור. פעמים רבות מתרחש אצלכם מצב בו בתים עוברים ידיים רבות. עליכם להבין, כי כל סוג של אנרגיה נספג בתוך הקירות של הבתים. ולכן, הקירות מערבים ומכילים בתוכם בליל של אנרגיות, חלקן חיוביות יותר, וחלקן שליליות יותר. אך מטרתו העמוקה של הבית היא לספוג ולהכיל את האנרגיה הנמצאת בתוכו, מעצם האנשים החיים בו, ולעגן אותה אל תוך האדמה.

במהות העמוקה, הבית הוא הבורא. זהו הבית האמיתי שלכם, העמוק, העוצמתי, היחידי, האינסופי, הקיים בכל אחד מכם.

הבית הוא מקום פנימי של שקט, שלווה, הוויה, עוצמה, שייכות, מהות. כל אלה, יקירים ואהובים, מופיעים בו זמנית בתוך לבכם, רוחכם, העצמי האלוהי שלכם, ובבורא עצמו. והדבר בא לידי ביטוי ומימוש פיזי באמצעות הקירות שאתם בונים סביבכם ואשר משקפים את הבית הפנימי שבכם.

רעיון הנדודים מעודד אותנו להיות בתנועה, להכיר מקומות ואנשים חדשים, להיפתח לעולם, לנופים, לסביבות אנושיות מגוונות. תנועה היא תחילתה של כל התפתחות.

אממה: אולי הנדודים לא מחייבים תנועה פיזית? אולי מספיק שאנדוד בתודעה למחוזות רחוקים יותר משיד הדמיון תוכל אי פעם להגיע?  פעם לא הבנתי איך ייתכנו חיי קהילה ללא מגורים פיזיים צמודים. היום אני יודעת שכל העולם המתעורר לתודעה חדשה הוא הקהילה שלי

***

חדר אירוח לינה למטיילים בשבילי התודעה  בבית שינוי תודעתי ברחובות 

נוודים אמיצים שיצאו למסע התפתחות אל הלא נודע ומבקשים מקום פיזי להניח ראשם ולתת לתודעתם מרחב בראיה שקט, ליווי בתהליכי שינוי תודעתי , מוזמנים "לישון על זה" , לחנות ללילה או כמה לילות שירצו, ולהמשיך הלאה מעוצמים.

לקחת פסק זמן  , אפשרו לעצמכם לעצור הכל, לדייק מה אתם רוצים ומבינים שנכון לכם ורק אז להתקדם – כשאתם מבינים לאן ואיך ובעיקר- למה .

***

סדנת עומק- שינוי תודעתי -המקום שלי בעולם. 21-22-23/11/2013 .

מצטטת את המילים המזוככות של אורנה שפרון שכתבה פוסט על נוודות בדיוק,אבל באמת בדיוק בדיוק בשעה שאני מצאתי חברים ויצאנו לדרך להרפתקאה חדשה – ראש השנה 2012.

אורנה שפרון מתוך עלון "באופן טבעי":

ביושבי על גדת הירדן באחד הימים של המפגש המסורתי בפארק, עלתה בראשי תמונת חיי הנוודים שבכל פעם מחדש בונים את אוהליהם, ועושים את המקום הארעי לביתם, כשהם יודעים שבעוד שבועות או חודשים ספורים, שוב יקפלו הכל ויצאו לדרכם, ושוב יבנו את האוהלים וכך עד סוף הימים. הימים יעברו המקומות יתחלפו והאנשים ימשיכו ללכת ביניהם מלידה לינקות, מילדות לבגרות, מבגרות לזקנה ולמוות. אני מדמיינת לי את יושבי האוהלים חיים את מקצב השינויים מרגע לידתם ועד למותם. הם יודעים את התנועה, את השינוי. הם יודעים לעבור ממקום למקום, הם יודעים להפרד, הם יודעים להתחדש. אשליית דיור הקבע אינה מסמאת את עיניהם, כפי שהיא זורה את החול בענינו. אני מדמיינת לי את נפשם נענית לַתנועה ומתאימה את עצמה לחיי נוודות. הבחנה ברורה בין עיקר לתפל, צמצום שנראה אכזרי אשר בלעדיו תנועה אינה אפשרית. נזכרת בתנועת הגלגל, גלגל המזל המסמל את תהפוכות גורלנו. פעם למעלה ופעם למטה. החיים בתנועה בהשתנות בלתי פוסקת. ככל שאנחנו מתרחקים מהמרכז התנועה גדולה יותר, הופכת יותר. וככל שמתקרבים למרכז התנועה קטֵנה, עד ללב היציב כעין סערה. יודעים הנוודים את חכמת לבו של הגלגל. שם, בתוך עצמם בנקודת הנפש הפנימית מוצאים את היציבות האיתנה הנדרשת לחיי הנדודים. יושבים בפתח האוהל, הרוח והמים נושאים איתם את כל המיותר, ומבטם צלול.

סתיו-חורף 2012 – מצאתי עצמי ללא בית, יושבת במרחבים ציבוריים שונים, עוסקת בכתיבת תכני האתר שינוי תודעתי שהוצאתי לאוויר העולם  השבוע אחרי מסע תלאות מפרך וקשיים אדמתיים שעמדו כמכשול בדרכי. דילגתי מעליהם בקלילות כי ידעתי שזה המסלול שיוביל אותי למקום, "ה" מקום , המקום שבו אהיה שלמה עם מי ומה שהנני, עם מה שנועדתי לתת לעולם.למדתי שיעור בסבלנות לקצב האיטי של תהליכי האדמה. ביושבי  בבית קפה, פגשתי אנשים, הורים שכרסו תחת עומס ההתמסרות לגידול הילדים בחינוך ביתי והחליטו שהם חייבים לממש את עצמם ובכך להוות מקור השראה לילדיהם. ישבנו יחד עם המחשב בבית קפה, ההוא וההיא וההם, ופתאם הבנתי שאני לא לבד כאן בחיפוש אחר המקום שלי בעולם. יותר ויותר אנשים מתעוררים עכשיו עם הבנות שמטלטלות את מערכת האמונות הישנה שלהם וגורמות להם לקום, לצאת מהבית הפיזי שלהם, ולחיות במרחב לא מוגדר של זמן ומקום שמאפשר להם לפתח את ביתם התודעתי.

יחד עם צמצום האחיזה באנרגיית האדמה – התלות בחומר, וצמצום יסוד המים – התלות הרגשית בכל דבר שחיצוני לי , מתחיל להתהוות מצב שבו המקום הפיזי שאנחנו חיים בו מתגלה כלא מתאים יותר לחיים החדשים שברצוננו לחיות. ברגע שנעיז לשחרר את האדמה והמים מהעבר- נוכל לעוף על כנפי הדמיון ולחוות את המקום המדוייק לנו לחיות בו- גם בחיים הארציים. איך? פשוט מאד: גם אם אנחנו חיים פיזית בדירת חדר צפופה בעיר- התודעה שלנו תוכל לחוות את המקום הזה כארמון- אם רק נרצה לראות בו ככזה. הדבר היחיד שמגביל אותך הוא התודעה. תרחיבו אותה אל מעבר למגבלות הטכניות ולגבולות הפיזיים הגשמיים ותוכלו למצוא עצמכם חיים במקום הכי קסום . איך יהה הקסם? ברגע שתחיו את הייעוד שלכם- תעשו את מה שאתם צריכים לעשות- תתנו את התרומה המיוחדת שלכם לעולם, למיקום הפיזי כבר לא תהיה אותה משמעות לחילופין: אם תגשימו את משאלות ליבכם להיות נוכחים פיזית במקום הכי נפלא עלי אדמות, אבל לא תממשו את הייעוד שלכם שם- תהה זו הוויה חסרת תכלית שלא תקבל מימון בריאתי. האנרגיה בעולמנו הולכת ומצטמצמת. הבריאה לא תבזבז אנרגיה על מימון חוויה לאדם שאיננה מפתחת אותו.

***

פייסבוק מוצפת במליון ואחד אלף תמונות מדהימות ממקומות חלומיים, עם נופים קסומים ובתים שהייתי "מתה" לגור בהם. בדורות קודמים, היינו צריכים למות מוות פיזי כדי להחליף את תפאורת חיינו . היום, אנחנו יכולים למות ולחיות מחדש באותו גוף פיזי. איך? ע"י שינוי תודעתי. ברגע שאנרגיית האש עולה אצלנו- הא גורמת לנו לרצות במשהו חדש, להיות במקום שמעולם לא היינו בו, לעשות דברים שמעולם לא עשינו. אנרגיות האוויר שנכנסות לעולמנו יותר ויתר- גורמות לנו להבין מהו המקום המדוייק לנו המותאם לתסריט שנבחר לחיות. יחד עם צמצום האחיזה באנרגיית האדמה – התלות בחומר, וצמצום יסוד המים – התלות הרגשית בכל דבר שחיצוני לי , מתחיל להתהוות מצב שבו המקום הפיזי שאנחנו חיים בו מתגלה כלא מתאים יותר לחיים החדשים שברצוננו לחיות. ברגע שנעיז לשחרר את האדמה והמים מהעבר- נוכל לעוף על כנפי הדמיון ולחוות את המקום המדוייק לנו לחיות בו- גם בחיים הארציים. איך? פשוט מאד: גם אם אנחנו חיים פיזית בדירת חדר צפופה בעיר- התודעה שלנו תוכל לחוות את המקום הזה כארמון- אם רק נרצה לראות בו ככזה. הדבר היחיד שמגביל אותך הוא התודעה. תרחיבו אותה אל מעבר למגבלות הטכניות ולגבולות הפיזיים הגשמיים ותוכלו למצוא עצמכם חיים במקום הכי קסום . איך יהה הקסם? ברגע שתחיו את הייעוד שלכם- תעשו את מה שאתם צריכים לעשות- תתנו את התרומה המיוחדת שלכם לעולם, למיקום הפיזי כבר לא תהיה אותה משמעות. לחילופין: אם תגשימו את משאלות ליבכם להיות נוכחים פיזית במקום הכי נפלא עלי אדמות, אבל לא תממשו את הייעוד שלכם שם- תהה זו הוויה חסרת תכלית שלא תקבל מימון בריאתי. החומר הקיים בעולמנו מקבל את המשמעות שאנחנו בוחרים לתת לו

*

 

 

 

עופו על זה

מעבר מעידן ישן לחדש משמע שחרור האחיזה באדמה והמים וקדימות לאש ואוויר.  האם זה אומר שנוכל לעוף? ממש לעוף? אם נרצה (אש) ונבין (אוויר) מה מדוייק לנו לעשות ובעיקר למה ,נעוף עם המחשבות על כנפי הדמיון, אל מעבר למגבולות הגוף הפיזי. העתיד כבר כאן. בוקר טוב…

הקפיצה הקוונטית בתודעה האנושית מאפשרת לנו לעוף תודעתית גם כשגופנו הפיזי עדיין על האדמה. בעתיד, נלמד לעוף על עצמנו ונדע להעביר את ה הולוגרמה  שלנו בטלפורט מכל מקום לכל מקום בכוח התודעה. יסוד האוויר  הוא ההבנה שמתעלה מעל החומר לרוח.

סיפור ההכחדה  מסביר  שהאנושות שתחיה אחרי ההכחדה, תהיה עם גופי אוויר ולא גופי מים ולכן ניתן יהיה לעבור ממקום למקום גם עם הפיזי.

כזה !!! מי אמר אני? 

Jet Engines Strapped to Feet

Two Wingsuit Pilots Filmed Their Flight

 

לגעת בשמיים ולעוף עם ציפורים זה כבר לא כזה high , כשאפשר לעוף בין מיימדים קיומיים ו עולמות חלופיים  

 fligts with birds on board a microlight

 

Flying like a bird

הנה, זה הגיע, מהר יותר ממה שאפשר היה לדמיין: לא רק בצניחה מהגובה אלא המראה מהאדמה :  אדם עף כמו ציפור. אל תגידו שלא אמרתי לכם… הוטמע כאן באתר שינוי תודעתי כבר ב פברואר 2012

 

צעיר קנדי  מרחף באוויר- בין מים ושמיים

Canadian inventor tests new prototype of record-setting hoverboard

 

לעוף / הראל סקעת

כשאני מביט למעלה , משתלט עלי כישוף והרוח מספרת שאני יכול לעוף.   להרים את הידיים ,לעצור את השעון , להלביש את הכנפיים בדמיון.
אז אני יכול לעוף , בלי לדעת לעוף, זה עושה לי בגוף הרגשה של קסמים,  נעימים כמו ציפור בשמיים

אני יכול לעוף, כמו עלה על המים. לצוף אל ארץ שומקום , גם לכם מותר לחלום.
אני עף מעל המים ורואה אותי שקוף, אני ילד של שמיים ולמדתי לעוף.
אני לא רוצה לחדול וגם לא רוצה לגדול, אני ילד שרוצה לדעת ולטעום מהכל.

 

נכון, זה עדיין לא לעוף "באמת", לפחות לא באופן המוני לרוב האנשים, אבל יש מי שכן יכולים לעשות זאת. כל עוד אנחנו חיים בעולם הזה- נישאר בגבולות מסגרת הגוף החומרי, אבל היי, אנחנו כבר לא רחוקים . מה שהיה מדע בדיוני הולך ומתקרב למציאות : לוויטציה=אנטיגרוויטציה

2102 הוא תהליך ולא תאריך.  "סוף העולם" כבר עבר בסוף דצמבר, וגילינו שהסוף הוא רק ההתחלה- התהליך ממשיך. מדובר בתהליכי שינוי שיקחו עוד כמה עשרות שנים, עד שיתחלף הדור הצעירים- שמעיזים להתנסות באנרגיות האש והאוויר, עפים כבר עכשיו, בתודעתם.  לשינויים במציאות הגשמית ייקח עוד אי אלו  שנים להתאים לתדר, אבל היי- העתיד כבר כאן ואנחנו בדרך…

flyטוב, זה כבר באמת הזוי… לעוף? באמת לעוף? איך ? הרי יש את כוח המשיכה  וגופנו הוא מסה כבדה ודחוסה של חומר (שלי במיוחד…) . אז איך אני יכולה להעלות בכלל בדעתי מצב של לעוף?

תהליך היפוך הקטבים המגנטיים של כדה"א כבר התחיל מזמן והגיע לשיאו ב רגע השקט ב 21/12/2012 . מכאן והלאה עולות אנרגיות האוויר והאש, אבל האם משמעו באמת שתהיה לנו יכולת ריחוף? האם באמת כוח המשיכה שמשך אותנו עד כה לאדמה משחרר אותנו . האם אנחנו מסוגלים לשחרר את התודעה שלנו לרחף ?

שמעתי על יכולת הריחוף כבר בתחילת לימודי תודעת העל וזה נשמע  לי כמו חזיון עתידני מרחיק לכת , מדע בדיוני . הקטע הוא שתודעתי הולכת ומתרחבת מיום ליום וה"בדיוני" נכנס למרחב הדמיון שלי ופתאם זה כבר לא  הזוי בכלל. זה אמיתי. כאן ועכשיו, מציאות אמיתית שנוכחת עבור מי שבוחר להבחין בה ככזו. כן, זה ייקח עוד כמה שנים טובות, אבל זה תהליך שתחילתו בשינוי תודעתי. גם אם היישום יתהווה בהמשך, התהליך התחיל.

TO DO LIST : LEARN TO FLY ADND FLY AWAY

"הליכה באוויר" – ככה היה כתוב על מתקן הספורט בגינה הציבורית, בו נתקלתי בריצת הבוקר שלי,בחיי…"הנח רגלייך על המתקן והנף אותם באוויר לתרגול גמישות אווירית"

Fly Like a DRAGON

 

The Crooked Feather – הבחורה שהכינה את הכנפיים שלה בעצמה: לעוף על כנפי הדימיון. פנטזיה של כה רבים מאיתנו… ומה עם המציאות? יש מצב שנמציא אותה? הבחורה הזו הכינה בעצמה את הכנפיים שלה. הנה הוראות הכנה ליצירתיים שבנינו שאוהבים לממש חלומות. כשפי אוויר אמיתיים אינם זקוקים לכנפיים הפיזיות. תוכלו להגיע רחוק מהר וגבוה יותר בכוח התודעה כשתשחררו את האחיזה באדמה, כמו שאמר ידידנו שחף לוינגסטון: "עליכם להבין כי השחף הינו רעיון החופש הבלתי מוגבל וכי גופכם כולו, מקצה כנף עד קצה כנף, אינו אלא מחשבתכם עצמה" .

 

i belive i can fly

I Believe I Can Fly - R Kelly (Lyrics) 🎵

 

2012 Slip n' Fly

כל מי שחשב שבסוף 2012: "סוף העולם" לא קרה כלום: הנה תשקיף השינוי התודעתי במציאות הגשמית: סרטון שעלה לאוויר ב 28/11/2012 : ממים לשמיים: הבנו שאנחנו יכולים לרחף באוויר. כאן זה בקטנה, אבל היי> אנחנו רק בפרומו

 

out-of-bodyבתודעה שלנו הדבר הכי בסיסי בקיום הפיזי שלנו הוא כוח המשיכה, ההכרח להזין את גופנו במסת חומר גשמית,מושכת אותנו לחיבור לקרקע, אבל מה אם רק נוכל לדמיין מצב תיאורטי  שבו אני מרחף- יוצא מהולוגרמת הגוף הפיזי- (תמונת המציאות האנרגטית) ומתבונן על החיים ממעל. מה אני רואה משם?


נאחזים באוויר: מקומות מדהימים שבהם תרגישו בעננים

לעוף לא חייבים פיזית: השפה העברית תעיף אותנו 

Speak up, the language of the Hebrewman

It will get you up, It will make you fly,
The language of the Hebrewman will take you high

סרטון הפרסומת של חברת פלאפון 

 

Corto Dreamworks – First Flight

שיתוף אישי:

חבל תלוי על עץ ענק ביער הפיות בכרמל. חבורת ילדים עומדת בטור, אחד אחד נתלים על הלולאה בקצה , והופ, מתנתקים מהאדמה ומרחפים בין שמיים וארץ בנדנוד עוצמתי, מטלטלים מצד לצד . ילדיי בני ה 4 ו 6 נלהבים מהחוויה . גם אני רוצה. מגיע תורי . אני רוצה גם אבל מפחדת. זה גבוה מעל האדמה… טוב, זה לא באמת גבוה, ממה אני מפחדת? הכל הרי בראש שלי. "לא עולה בדעתי" יכול בשניה להעלות תוכנה אחרת ל"דעתי" והנה פתאם אני כן מעיזה. יצאתי לדרך. אני עפה. בהתחלה צורחת מריגוש של פחד מההתנסות החדשה הזו. זה משחק ילדים. אני אמא בת 40 בגוף כבד ודחוס. ומה אם אפול?   הלאה פחדים, קישטא, אני לא מפחדת יותר מכלום. אני רוצה גם. והנה כבמטה קסם, בשניה שעוברת לי המחשבה הזו בראש, מתחלפת הצרחה שלי מצרחת פחד לצרחת התלהבות.  אני מרחפת לי בין שמיים וארץ, מביטה כשראשי הפוך אל צמרות העצים שמסתובבות בסחרחורת . איך אני עוצרת את זה? אין לי שליטה.. טוב, בעצם יש לי שליטה,זה הכל אצלי בראש. אני צריכה להפסיק לפחד. אם רוצה לעצור,פשוט עשי סוויץ במוח  וזה יקרה.  אכן… קסם.

אז נכון שהחוויה הזו ביער לא היתה "באמת" לעוף, אבל האומץ שלי להתנסות באיך זה מרגיש, כבר פתחה לי תדר תודעתי חדש -להעיז להיפתח לחדש הלא מוכר, לקחת סיכון מול הסיכוי.

פתאם החשש שלי מקושי לעלות במדרגות לקומה גבוהה בבניין משותף בעיר הגדולה , פתאם משתנה ואני יכולה לדמיין עצמי מדלגת בקלילות מעל 2-3 מדרגות ביחד במין חצי ריחוף כזה . (בשביל זה אני צריכה להוריד במשקל איזה 20-30 קילו….אבל היי, עצם האומץ לשחרר את ההתניה שאני חייבת קשר כל הזמן עם האדמה ויכולה להחליט לגור בדירה בבניין רב קומות בעיר, זה כבר קפיצה קוונטית מבחינתי. וכמה רחוקה קפיצה מריחוף? וריחוף מלעוף? תיק תק. הכל קורה עכשיו מהר משנוכל להאמין. קצב התפתחויות מטורף

People are Awesome

 

הילדים החדשים – איך הם קלילים… אפילו שזה רק סרטון פירסומת בכאילו… צא ולמד…  HP Printer Commercial

ילדי האש והאוויר  מרחפים באוויר בקלילות בלתי נתפסת. עד כמה התפיסה שלנו מגבילה את ראיית המציאות שלנו? אז מה אם הסרט הופק ע"י טכנולוגיות חדשניות וזה לא באמת "אמיתי" . האמת היא בעיני המתבונן… מה אתם רוצים לראות ?

 

הפקה במדבר הישראלי – עמירם עיני

 

the green beautiful אורחים מהכוכב הירוק   הסצנה מהסרט אורחים מהכוכב הירוק של האשה שמרחפת בין העולמות , כמו ב"מנהרת הזמן".  יוצרי הסרטים האלו הם שליחים שנועדו להכין אותנו לשינוי התודעתי

יהודה פוליקר התחלה חדשה : אחד  השירים שליוו את השינויים בחיי…

 

 הסיפור שאינו נגמר

 

הדמייה של אנשים עפים בניו יורק. אפילו שזה "בכאילו". זה יהפוך להיות אמיתי ברגע שנבחר לחיות את האמת הזו.

 

הכל תלוי בזווית הראייה

צניחה של אדם בנפילה חופשית מהחלל – שיא עולמי של טייס שצנח בנפילה חופשית מחוץ לאטמוספירה של כדה"א, ללא שום כל טיס, רק גופו ומצנח.

Felix Jumps At 128k feet! Red Bull Stratos – freefall from the edge of space



צפו בסרטון » Flying eagle point of view לעוף, מנקודת מבטו של העיט


עפיפון בדמות אדם מרחף עם אופניים באוויר

 

ג'ונתן לוינגסטון השחף/ ריצארד באך

עמוד 62

ג'ון, היית מנודה פעם. מדוע סבור אתה שמי מן השחפים של זמנך הקודם יאזין לדברייך עתה? הרי מכיר אתה את הפתגם , והוא נכון: "השחף המגביה עוף הוא זה המרחיק ראות" אותם שחפים במקום ממנו באת,נטועים באדמה, צורחים ונלחמים בינם ובין עצמם. הם רחוקים מגן העדן מרחק אלף מילין ואתה טוען שרצונך להראותם את גן העדן מן המקום בו הם עומדים!הרי אינם מסוגלים לראות את קצות כנפיהם,ג'ון! הישאר כאן עזור לשחפים החדשים הבאים הנה, לאלה שהגביהו עוף דיים כדי להבין מה בפיך לומר להם." . הוא השתתק רגע ואז אמר : " ומה היה קורה אילו חזר צ'אנג לעולמותיו הישנים שלו? היכן היית היום?

עמוד 64

באותו הרגע ידע ג'ון כי אין הוא עצם ונוצות אלא רעיון מושלם של חופש ותעופה שאין לו גבולות. "לא אכפת לי מה הם אומרים" היסה בזעם, ועיניו התערפלו בטוסו לעבר הצוקים הרחוקים. " הטיסה הינה הרבה יותר מסתם ניפנוף כנפיים ממקום למקום! הרי זאת עושה כל … כל יתוש! גילגול-חבית קטן אחד סביב זקן השחפים,רק בצחוק, וכבר אינו מנודה!האם עוורים הם?האם אינם רואים?האם אינם מסוגלים לחשוב על התהילה שתיפול בחלקנו כאשר נלמד לעוף באמת? "לא אכפת לי מה הם חושבים. אני אראה להם מה פירוש לעוף! בסדר,אהיה פושע מנודה אם זה רצונם, הם עוד יצטערו על כך…"

עמוד 65

"אל תכעס עליהם פלטשר השחף. בנדותם אותך פגעו השחפים האחרים בעצמם בלבד. יום אחד יווכחו בכך, יום אחד הם יראו מה שאתה רואה. סלח להם ועזור להם להבין" עמוד 76 כל אחד מאיתנו הינו למעשה רעיון השחף הגדול, הוא רעיון החופש הבלתי מוגבל. עלינו להרחיק מעלינו את כל המגביל אותנו תלמידיו היו נמים את שנתם, תשושים מטיסות היום. הם אהבו את האימונים, כיוון שאלה היו מהירים ומרתקים והשביעו את רעבונם ללמוד, אך אף אחד מהם ,אף לא פלטשר השחף עצמו,לא למד להאמין כי מעופן של מחשבות עשוי להיות ממשי ממש כמעופן של רוח ונוצה "גופכם כולו, מקצה כנף עד קצה כנף" היה ג'ונתן אומר אינו אלא מחשבותיכם, בצורה אותה מסוגלים אתם לראות בעין. נתקו את כבלי מחשבותיכם וניתקתם את כבלי גופכם

עמוד 83

"להרחיקם מעלינו?" בקע קול מתוך ההמון."אף אם חוק העדה הוא?" "החוק היחיד הוא זה המוביל את החופש"

עמוד 93

"עליכם להבין כי השחף הינו רעיון החופש הבלתי מוגבל, בדמותו של השחף הגדול, וכי גופכם כולו, מקצה כנף עד קצה כנף, אני אלא מחשבתכם עצמה"

טלפתיה תקשור עם המחשבות

.Transfer People's Thoughts חיבור מחשבתי בין 3 מוחות

להמשיך לקרוא טלפתיה תקשור עם המחשבות

אדם ואדמה בסימן שינוי

בעידן הישן בחרנו להיאחז בשורשים ולכן לא זזנו. עכשיו תודעתנו מתרחבת להבנה שאם נשחרר אחיזה באדמה, נוכל להיות בהתפתחות המתהווה מתוך תנועה.

הפוסט הזה נכתב ועלה לאוויר בטו בשבט 2012. מאז עולמי התהפך לבלי היכר: השארתי את תיעוד ההתפתחויות אז , יחד עם הבנות חדשות. ממליצה להקשיב לתקשורי תודעת העל שמוטמעים בהמשך בנוגע לשריפה בכרמל כארוע מכונן חשוב בהתפתחות התודעתית שלנו)

טו בשבט 2013 : כי האדם  כבר לא עץ השדה.  כל מהותו של החג מאבדת משמעות. עבורי היה זה עוד יום בתהליך רציף של התפתחות תודעתית מואצת. הילדים אפילו לא ידעו שחג…  היינו עסוקים מדי במחשב, כל אחד עם  העבודה שלו…

*

ט"ו בשבט 2012 – חגיגת האדם את האדמה: יום של חיבור לטבע והודיה לעצים , לצמחים, על היותם חלק בלתי נפרד מקיומנו כאן

היום הזה מסמל עבורי  את השינוי התודעתי העצום שחוויתי בשנה האחרונה:  מעבר מכמיהה לחיי קהילה אקולוגית ברת קיימא  בלב מרחב טבע בר, לתודעה עצמאית שתואמת לתדר אישי שלי: אקולוגית חדשה בלב מרחב עירוני .

 

 

 

 

 

רק חצי שנה עברה מאז ייחלתי למצוא פיסת אדמה טבעית ופראית לחיות עליה בתוך יורט-אוהל מונגולי, בשכנות לשבט משפחות חינוך ביתי שמגדלות יחד ילדים חופשיים .

רק חצי שנה עברה ומצאתי עצמי בקפיצה קוונטית  שטלטלה אותי מכאן לשם  והביאה אותי  לעשות שינוי מהפכני בחיי: לעבור מבית בכפר לנדודים, עד שמצאתי דירה בבניין בעיר, מחינוך ביתי למסגרות, מתלות לעצמאות כלכלית/חברתית, מנישואים לגירושים, ממשפחה חד הורית למשהו חדש שאני אפילו לא יודעת לתאר מהו.
החיבור לטבע תמיד תמיד היה חלק בלתי נפרד מהוויתי.אז ועכשיו. מה שהשתנה הוא מערכת האמונות שלי ותפיסת העולם שבעזרתה אני מגדירה את מה שטבעי עבורי ואת הטבע שאני בוחרת לראות סביבי.
הכל בראש. אני בוחרת בתודעה שלי מה לראות . החושים הפנימיים הם המכתיבים לחושים החיצוניים-לעיניים, את הטבע שאראה סביבי.
משתפת בהבנות משתי החגיגות שליוו את ט"ו בשבט הזה: האחת במרחב ביה"ס הפתוח ברחובות שבו לומדים ילדיי, והשניה ביער הפיות בכרמל עם קהילת שומרי הגן.
כיאה לתקופת תפר בין עידנים , יש חפיפה בין ישן וחדש. המציאות החדשה בחיי החלה להיווצר בטרם המציאות הישנה התפרקה. זו בעצם השתקפות של רצף ההתפתחויות בבריאה: עידן חדש מביא איתו אנרגיות והבנות חדשות ומסגרות העידן הישן טרם התפרקו
בביה"ס, יזמו קבוצת ילדים והורים פעילים מגוון פעילויות:
ה"להיט" היה קישוט קיר בטון ברחבת הגינה ,באדניות שהוכנו מבקבוקי מים תלויים אנכית שמוחזרו למילוי באדמה ושתילת שתילים . יצירתיות ויוזמה חברו להבנת נחיצות בעשייה אקולוגית שמותאמת לחיים עירוניים, אך כך? אין דרך יעילה יותר?
יוזמי ומבצעי היצירה הזו לא ידעו כלל שיש לרעיון הזה פיתוח טכנולוגי-מקצועי חדשני ומתקדם שנקרא "קיר ורטיקלי".  כך, בדר"כ אינני יודעים לנסח מהו אותו דבר חדש שמתהווה, אבל פרץ של יצירתיות ויוזמה דוחף אותנו לקום ולעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות: להיפרד מהישן ולעבור באומץ אל הלא נודע, ליצור יש מאין ואין מיש.
עוד משלל הפעילויות: קבוצת מתבגרים שאחראיים על הפקה מוזיקלית .  בת ה 6 שלי מגיעה לעברי בריצה ומשתפת:"אמא, אמא, את שומעת?הם משמיעים את השיר של העידן החדש וכולם רוקדים" (כוונתה לשיר מחכה/ריטה – "זה יבוא, כמו קו חרוט על כף יד ,זה יבוא, בטוח בעצמו, כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו"…)
הורים מורים וילדים,אבות ואימהות,ילדים צעירים בוגרים ומתבגרים עוסקים ביצירה: כאן מכינים מובליים מחומרים טבעיים: תרמילי עצים,צדפים נוצות, שם מניחים אבנים שטוחות באדמה כשביל גישה לגינה, פה ממקמים פינת ישיבה מגזעי עצים כרותים, אלו ממלאים אדמה וקומפוסט במריצה, מעבירים מדלי לדלי, ההם מרוקנים אותה לתוך גלגלים שמוחזרו והפכו לעציצים מרהיבים . הקטנים שותלים, הגדולים עודרים,חופרים,הצעירים מכסים. פירות משתפדים על מקלות בעיצוב דמויות חיות, נחתכים ונאכלים בהנאה ,זרדי ענפים מקבלים משמעות חדשה כשאחת הנשים קושרת אותן יחד ויוצרת דמות בע"ח , ילדים מחברים לגזע עץ מיוחד שלל חלקיקי טבע  ויוצרים פסל סביבתי . קהילה רב גילאית של תלמידים  צעירים ובוגרים, הורים, מורים,גברים ונשים יוצרת לעצמה בעצמה הוויה של חגיגת טבע, בתוך מרחב עירוני.
זה טבע? מאד שונה היתה  החוויה הזו עבורי מבילוי ביער בין השקדיות, על האדמה, מאד שונה. אני לומדת להשלים -להיות שלמה עם השינויים מתוך הבנה שזהו כעת המקום המדוייק עבורי להיות בו.
הבנה אישית שנולדה מתוך הבנה גלובלית וחוץ בריאתית : שמה שנדרש כעת מאיתנו איננו להקים יישוב קהילתי אקולוגי -גן עדן בלב שמורת טבע פראית. מה שנדרש מאיתנו הוא להביא את האקולוגיה לעיר, להתמזג בקיים,לעזור לישן לעבור שינוי תודעתי ,לשנות תפיסה,לברוא  מרחב הוויה טבעי חדש.
 יומיים אחרי : מפגש קהילת שומרי הגן ביער הפיות בבית אורן
לכאן היה שייך ליבי משך שנים של כמיהה לחיי חופש במרחבי טבע בר. קהילה של אנשי אדמה וחזון שמשלבים רוח בעשייה האדמתית שלהם

ערב רב של משפחות, צעירים-מדריכים,מבוגרים וילדים, כולם כאן מתפרסים על קרחת יער ירוקה, כמו בסרט של "האורחים מהכוכב הירוק"


צפו בסרטון » האורחים מהכוכב הירוק the green beautiful


טור של אנשים מגיע משם,שיירה מהכוון ההוא, מביאים איתם שפע בסליהם העשויים קש, לחלוק עם חברים ומשפחה, משפחת האדם. יושבים על האדמה, מתחת עצי האלון, למרגלות גבעות בר ומרבדי כלניות פורחות באחו ירוק.

אלו האנשים שנועדו לשקם את נזקי האנושות בכדה"א ,לרפא את אמא אדמה,לחיות קיימות באופן שמכבד גם את שאר הברואים בעולמנו
פה מדליקים אש במדורה (ללא גפרורים,בטכניקות מסורתיות פשוטות), שם מכינים בובות מענפי עצים שזורים,וכאן מגלפים עם פטישי עץ ומפסלות ,טוטם בגזע עץ ענק – איורי חיות . שביל אדמה בוצית מוביל לתוך מעבה היער ושם, בינות לצמחייה הסבוכה, תלוי חבל שמשתלשל מגובה רב  ולולאה בקצהו. טור ילדים מחכים לתורם להתנדנד בין שמיים וארץ . אני רוצה גם. הילדה הפנימית שבי יודעת שהיא רוצה אבל מפחדת. אני, עם כל כובד משקלי. רוצה. מפחדת. הרצון מתגבר על הפחד ואני מעיזה . פוסעת כמה צעדים אחורה ואז מזנקת לאחוז בחבל ונזרקת קדימה בתנופה. מרחפת באוויר אני צורחת בתחילה מרוב פחד ובהמשך-מתחלפת הצעקה לקריאה התלהבות. הופכת ראשי לאחור כדי להייטיב לראות את צמרות העצים סובבים סחור סחור . וואי, כמה שזה היה כייף.
לא הייתי זוכה להינות מהכייף הזה אילולא העזתי לנסות,להתנסות בחווית הריחוף הזו באוויר. לא האמנתי שאני-נעמה,עם גופי הכבד בן 40 שנים, ירחף לו ככה  ,תלוי בין שמיים וארץ
שניים-שלושה חברה עם כלי נגינה מתחילים תנועה במרחב. מצטרפים אליהם עוד ועוד אנשים ונוצרת תהלוכה שלי שירה  ונגינה: "נפתחים אל האור, נפתחים אל ה אווווור, נפתחים אל ה אוווווווררר"…
רכבת אנושית מרקדת לצלילי מוזיקה שמחה  מתחילה להסתדר במעגל. אף אחד לא אומר מה לעשות,אף אחד לא מחלק הוראות . התנועה מתהווה מעצמה כשכל אחד ואחד מוצא את מקומו במעגל.
שלוש נשים עוצמתיות,מותיקות שומרות הגן, מהלכות בתוך ספירלה של אבנים ומדברות בינה נשית, מביאות חוכמה במילותיהן המדוייקות ,קוראות ומזמינות את הקהל להתחבר כל אחד ואחת לעצמו/לעצמה למעגל, לאמא אדמה.
אשה נוספת מצטרפת עם גיטרה ושרה בקול את קריאתה להרמוניה בין אדם ואדמה. ילדים עוברים בין הקהל במעגל עם סלסלות נצרים ומחלקים כדורי זרעים שהכנו רגע קודם לידיים המושטות. אנחנו חופרים בורות קטנים באדמה : בידיים,נעזרים בענף או באבן וטומנים את כדורי הזרעים יחד עם תפילה בלב: מזכירים לעצמנו מהם הזרעים שהיינו רוצים שינבטו בחיינו החדשים.
בסיום הטכס, לוקח כל אחד חופן בלוטים שנבטו  ואנחנו יוצאים להטמין אותם ביער שנשרף בשריפה האחרונה בכרמל בשנה שעברה. זהו התפקיד לו נועדו האנשים כאן: לעזור לאמא אדמה לשקם את שפע הבר שהיה כאן טרם הביאה האנושות לפגיעה ,זיהום,דלדול משאבים ,ניצול.

צפו בסרטון » השריפה בכרמל – חלק ראשון – תודעת העל


צפו בסרטון » השריפה בכרמל – חלק שני – תודעת העל


סבא מבוגר עם חליל צד מנגן שירי טו בשבט מקבץ אליו את הקהל ומספר סיפורים . קבוצת הנוער של שומרי הגן מציגה קירקס היתולי פרי יצירתם  בשיתוף עם הקהל. כמה מדריכים נותנים הרצאה על קורס לימודי מבוא של שומרי הגן שנפתח ,אשה קולעת נצרים לסלסלות,חבלים מענפי בננה,איש מסייע לילדים לקלוע למטרה בעזרת רוגטקה מענף עץ, נערה מאפרת את פני הילדים בקישוטי אדמה-בוץ על פניהם- הסוואה
ועוד ועוד ועוד… שלל פעילות אנושית , פשטות ושמחה.  (ברקע-בסבך היער,כמובן: שרותי קומפוסט, מחסה טבעי מגשם, מטבח מאולתר ליד מדורה גדולה,גינת ירק המבוססת על עקרונות פארמקלצ'ר,בנייה בבוץ ,…)
איך?
איך אני משחררת את החיבור הכל כך ברור מאליו עבורי לאדמה  , לטבע ועוברת לגור בבניין רב קומות בעיר?
לא יכולה להסביר איך, אבל יודעת שמשהו בי נפתח להבין את השינויים , להיות שלמה עם הבנת השלמות
המכנה מהשותף שאהבתי בשני ארועי ט"ו בשבט גם בביה"ס וגם היער: בשניהם חוויתי תחושה של קהילה אנושית הולכת  מתהווה ומתעצמת , שפועלת בעצמה למען עצמה.
גם קהילת ילדי הורי ומורי ביה"ס הפתוח ברחובות, וגם קהילת  מדריכי ומשפחות שומרי הגן, מזמנות אליהן אנשים שבוחרים לקחת אחריות על יצירת מציאות . בשומרי הגן ממחזרים מיומנויות קדומות  מתוך כוונה לעזור לנאנשי האדמה להתחבר לטבע הפנימי שלהם.בביה"ס הפתוח ממחזרים חומר קיים  לרעיונות חדשים המותאמים לחיים עירוניים.
עוד מכנה משותף הוא המאמץ ליצור יש מאין ללא הוצאה של אנרגיית כסף. תרבות חליפין במיטבה. תן לי ואתן לך.אנשים שפועלים בהתנדבות למען הקהילה, הרמוניה שמקורה באינטרסים משותפים , בהבנת האחדות-הבנה שהכל אחד: שנתינה לאחר היא נתינה לעצמי, שההתפתחות שלי תורמת להתפתחות האחר ,הסביבה, העולם, הבריאה כולה

 

 

עולם טוב יותר

עולם טוב יותר נגלה לעינינו כשבוחרים להבחין בקיומו ככזה. הכל אצלנו בראש. ככל שניתן יותר מקום לטוב להתהוות בתודעתנו – כך המציאות תהדהד את הטוב הזה גם לחיים הארציים הגשמיים סביבנו, ותיצור עולם טוב יותר.

מוזמנים להוסיף את רגעי החסד הקטנים של החיים שהעלו חיוך על פניכם, את ניצוצות הטוב המועדפים שלכם (גלגלו לסוף הפוסט והטמיעו בתגובות) . נתינה וקבלה הם אחד.

מה יותר ראוי מלתת ולקבל חיוכים ? בן 6 שאמו מתה החליט שנמאס לו לראות את כולם עצובים ויצא להעלות חיוך על פניהם של אנשים . ילדעים ירדו לעולמנו כדי ללנמד אותנו שיעור בלשחרר את העבר ולברוא עתיד טוב יותר. צא ולמדץ.  שמחה וקלילות 

אלכימיה : תהליך התמרת עצבים ועצבות לנתינה

יש מוצא בתהליך גישור ליישוב סכסוכים כספיים בדרך שתייטיב עם כולם ותעשה הרבה טוב גם לאחרים: מיזם נפלא שמתמיר רכושנות לנדיבות : הופך את אנרגיית העצבים והעצבות לשמחה מחדוות הנתינה. דרך מוצא שמנתבת אי הסכמות וחילוקי דעות לערוץ של שפע ואהבה.

כייף פה בעידן החדש הזה כשיותר ויותר אנשים יוצרים יוזמות גאוניות כאלו שהופכות את העולם הזה למקום טוב יותר
*

עולם טוב יותר הוא כזה שיותר ויותר אנשים בוחרים לממש את האש שבוערת בנשמתם ואת ההבנה-הידע התודעתי שלהם, בקידום אנשים במחוזות מממלכת האדמה והמים. הנה דוגמא

6-year-old boy seeks smiles

חדשות טובות

אני באופן אישי ממוקדת יותר בלהניע התפתחויות חיוביות ולייצר חדשות מייטיבות בעולם שלי, אבל תמיד שמחה להפיץ חדשות טובות  שאחרים מעלים לאוויר מהקצה השני של העולם . זה עוזר לנו להבין שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מרק אנחנו עצמנו (מודעות) ולהתחבר לראות את התמונה הכוללת (תודעה ). 

 

Michael Jackson – Heal The World

על רקע השיר של מייקל גקסון, תמונות מרגעי חסד של אנשים טובים שנתנו תרומתם לעולם טוב יותר

*

סחי (סיירת חסד ייחודית ) קריית מנחם 

בני נוער שמביאים מצרכי מזון בסתר לבתי נזקקים

 

ילדים יוצרים שינוי  i can 

*

ללמוד לתת אמון בטוב שבאנשים- זה מה שמייצר עוד טוב 

 

 קהילת האון משפצים גן ילדים ביום מעשים טובים

אנשים טובים באמצע 

*

out-look-inside

 

 

 

 

 

 

 

אני, נעמה וייס טוהר: 18/12/2012: הבן שלי מתעורר באמצע הלילה מחלום ומסביר לי:
אמא, את יודעת שאין גנבים בעולם שלנו? נכון?
-אממממ האמת שיש….
-לא, אין, אני אומר לך, אין גנבים בעולם שלנו, אני יודע!

"ראיתי את גרגמל נותן לי משהו . היה לו החיוך הזה הרגיל שלו, אבל הוא לא היה רע." הוא יודע, הבנתם? הוא יודע את מה שאנחנו מתקשים להבין, בגלל כל ה"ניסיון חיים" שצברנו, כל המידע שאנחנו קשובים לו בחדשות וב"תקשורת"עכשיו, בדיוק עכשיו, הזמן בו כל המידע הישן הזה נמחק מתודעתנו, כדי שנוכל לתקשר תדר תודעתי חדש.המידע שקיומי עבורנו לדעת אותו – נמצא בתוכנו. מקבל אותו רק מי שקשוב לקולו של הילד הפנימי, מי שמתבונן פנימה ולא החוצה. מי שיודע, כמו הבן שלי, שהעולם שלנו איננו כשהיה

אופיר אביגד  4/3/2013:

*

סיפור מהחיים על בינה נשית

שמצליחה לאזן את האש שמביאות איתן רוחות השינויים. כתבה – מיכל גפן והגיע אליי דרך גיא לאופר שגילה מי המאמה הזו . תודה לשניכם על תיעוד של רגע חסד

אתמול כשיצאנו מהמופע (הנפלא) של ויקטור ג'קסון ועוד חשבנו בחרוזים הלכנו האקס ואני לאכול פיתה במזנון.
לפתע הגיח בין השולחנות בחור זועם, זועק את שנאתו לעולם, מבטיח שיהרוג את כולם, בטח את כל הערבים שעולים לאוטובוסים ואז הוא קילל את החינוך ואת הממשלה, ואת מי לא והמשיך להבטיח שיהרוג את כולם אבל גם אמר שלא יעשה רע לאף אחד. בעיניו היו ערבוב של רשף וטרוף עם עצב גדול וקולו הלך וגבר. אנשים החלו להתקהל, אנשי המזנון הציעו לו אוכל ללא הצלחה, חלק מהאנשים ניסו להבין אם המצב מסוכן ,הרוב נבוכים . והבחור בשלו בלתי ניתן להרגעה…ההפך, מתחמם.
כן משטרה לא משטרה כל אחד שואל את עצמו…
באחד השולחנות ישבה אישה , איך נאמר גדולת מימדים מצוידת בידיים גדולות , שדיים סופר שופעות, ואיך אומר אהוד בנאי "היה לה פה גדול אבל לב הרבה יותר", היא פנתה אליו, גרמה לו להתכופף לעברה אמרה לו כל מיני לחשושים שלא הצלחתי לשמוע את תוכנם, וליטפה את ראשו. לאט לאט, הבחור השתתק , עיניו נשארו עם העצב בלבד, ואז היא סימנה לו שיחבק אותה,והוא רכן אליה , מניח את ראשו ,נכנע, ממיס את הכעס על החזה של ביג מאמא, כמו ילד. דקות ארוכות הוא לא עזב את הנחמה. והיא מלטפת ולוחשת, מלטפת ולוחשת.

ואז חשבתי שבכל משטרה צריכים להחזיק איזה ביג מאמא מחבקת כזו…. יותר טוב מכל אזיקים.
ו…שבעצם גם אני רציתי חיבוק מהמעיין האנושי שהיה באישה המדהימה הזו.

*

 היי ובוקר טוב לכולם, רציתי לשתף אותכם בחוויה מדהימה שעברתי הלילה שנגעה ללבי! 
אני עובדת בam pm בדיזינגוף רק לילות
אני כהרגלי כמו בכל משמרת יושבת בדלפק הקופה היום הסתכלתי דרך חלון הראווה וראיתי אישה זקנה חסרת ישע יושבת על כיסא עם גרביים רטובות ולידה עגלה אם כל מיני בקבוקים ושקיות..
ובאותו השנייה שאני הסתכלתי לפתע אני רואה בחור עם אופנוע עוצר בצד יורד מהאופנוע וניגש אלייה, הוא דיבר איתה ואני בדיוק יצאתי החוצה..הוא בא ושאל אותי אם אנחנו מוכרים גרביים ולצערי אנחנו לא מוכרים.. הבחור ניגש אליה שוב ושאל אותה אם היא רעבה והיא אמרה לו שכן הבחור חזר אליי לחנות ולקח מלא מאפים במבות ושתיה קלה,כשעשיתי לו את החשבון אמרתי לו אתה איש מקסים כל הכבוד לך הלוואי שירבו אנשים כמוך הוא אמר לי אל תדאגי יש עוד הרבה שעוזרים !
ואז הוא אמר לי שהוא התקשר למשרד הרווחה כמה פעמים בנוגע לאישה הזו והם לא עשו עם זה כלום עד היום אז כנראה שזה לא פעם ראשונה שהוא עזר לה…
לאחר מכן הוא חימם לה את המאפים יצא החוצה ונתן לה.. ונסע..
אחרי כמה דקות הוא חזר ונתן לה גרביים..

*

תיעוד נהג מונית: " הגעתי לכתובת וצפרתי. אחרי המתנה ארוכה של כמה דקות אני צופר שוב . זו הנסיעה האחרונה של המשמרת שלי ורציתי כבר להסתלק, אבל במקום לעשות את זה החניתי את המכונית וניגשתי אל הדלת, דפקתי, "רק רגע", ענה קול שברירי ומבוגר. יכולתי לשמוע משהו נגרר על הרצפה.

לאחר הפסקה ארוכה, נפתחה הדלת. אישה קטנה בשנות ה90 שלה עמדה לפני. היא לבשה שמלה וחבשה כובע, מקובע לשערות ראשה בסיכה, כמו מישהי מסרט של שנת 1940.
לצדה היתה מזוודה קטנה עטופה בניילון. הדירה נראתה כאילו אף אחד לא גר בה במשך שנים. כל הרהיטים היו מכוסים בסדינים.
לא היו שעונים על הקירות, לא קישוטים או חפצים שימושיים על המזנון , בפינת חדר היה קרטון
מלא בתמונות ובכלי זכוכית.
"האם תוכל לשאת את מזוודתי אל המונית "? היא שאלה, לקחתי את המזוודה אל המונית ולאחר מכן חזרתי כדי לעזור לה ללכת.
היא לקחה את היד שלי והלכנו באיטיות לעבר המדרכה.
היא לא הפסיקה להודות לי על טוב ליבי. " "זה שום דבר", אמרתי לה .. "אני מנסה לטפל בנוסעים שלי כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אל אימא שלי ."
"אוי, אתה כזה ילד טוב", היא אמרה. כשהגענו אל מונית, היא נתנה לי כתובת, ואז שאלה: "האם אתה יכול לנהוג דרך מרכז העיר? "
"זו לא הדרך הקצרה ביותר," עניתי , "אה, לא אכפת לי," היא אמרה "אני לא ממהרת. אני בדרך לבית האבות".
הסתכלתי במראה האחורית. העיניים שלה הבריקו "אין לי משפחה,כולם עזבו," היא המשיכה בקול שקט .. "הרופא אומר שאין לי עוד הרבה זמן."הושטתי בשקט את היד אל המונה וכיביתי אותו.
"באיזה מסלול את רוצה לנסוע?" שאלתי.
במשך השעתיים הבאות שוטטנו בכל העיר. היא הראתה לי את הבניין בו עבדה פעם בצעירותה כנערת לובי במעלית.
נסענו דרך השכונה בה היא ובעלה חיו כשהיו זוג צעיר היא ביקשה ממני לעמוד רגע מול מחסן רהיטים, שפעם היה אולם הנשפים שבו היא הלכה לרקוד.
לפעמים היתה מבקשת ממני להאט מול בנין זה או אחר, והייתה יושבת בוהה אל תוך החשכה, בלי לומר דבר.
אור ראשון של בוקר יום ראשון הבהיר את האופק והנוסעת שלי פתאום אמרה, "אני כבר עייפה".
נסענו בדממה, עד שהגעתי אל הכתובת שהיא נתנה לי. היה זה בניין נמוך, כמו בית הבראה, עם שביל שהתפתל מתחת לעמודים.
שני אחים בחלוק לבן יצאו מהבניין ברגע שעצרתי מול הכניסה והם שאלו אותה לשלומה, נראה היה שהם חיכו לה.
פתחתי את תא המטען והוצאתי את מזוודתה. האישה כבר היתה ישובה בכסא גלגלים.
"כמה אני חייבת לך?" היא שאלה, מחטטת בתוך תיק היד שלה.
"כלום," אמרתי
"צריך להתפרנס," היא ענתה.
"זה בסדר, יש נוסעים נוספים," עניתי.
כמעט בלי לחשוב התכופפתי לעברה וחיבקתי אותה, היא החזיקה אותי חזק.
"נתת לגברת זקנה כמה רגעים של נחת," היא אמרה "תודה."
לחצתי את ידה, ונכנסתי אל המונית. כשסגרתי את דלת המכונית אחרי, חשתי שאני סוגר את דלת החיים.
לא לקחתי באותו יום אף נוסע, סתם נסעתי ללא מטרה ושוטטתי במחשבות. חשבתי לעצמי מה היה קורה אילולי החלטתי לגשת אל דלת ביתה, מה היה קורה אם היה מקבל את פניה נהג מונית עצבני, או כועס שהיה רוצה למהר ולסיים כבר את המשמרת שלו, כמה פעמים קרה שצפרתי פעם אחת על יד בית לקוח ונסעתי אחרי שלא יצא, הרגשתי שהיום זכיתי במשהו גדול. תמיד חשבתי שהאושר בחיים מגיע רק אם עוברים איזה אירוע גדול, אבל דווקא הרגע הקטן הזה היום, אותו רגע שהחלטתי לצאת מהמונית ולגשת אל דלת ביתה, היה הרגע שעשה אותי לאדם מאושר.

*

רונית שפי:

רגעים קטנים של תשומת לב בסופרמרקט (זירה קבועה לפתיחת לבבות…), כששאלתי את האיש של הירקות איך היתה החופשה שלו.

הקשבתי לו כשהוא ענה לי בהתרגשות, למרות שמיהרתי. זה לקח בסך הכל דקה נוספת מזמני.

המשכתי בדרכי, מצוידת בירקות ופירות, כשפתאום שמעתי אותו צועק לי מרחוק: "בואי, בואי!" הסתובבתי וראיתי שהוא בא לקראתי עם קופסא של נבטי חמניות, זהה לזו שכבר לקחתי. "קחי את אלה. הם יותר טריים." – הוא אמר והושיט לי אותם בחיוך.

*

סיפור על מעשה טוב שממחיש איך ממסד התאגידים מתפרק ועצמאות היא שם המשחק. חברה שלי עובדת כמזכירה בחברה לא גדולה, אי שם בארץ. היא סיפרה לי אתמול סיפור מקסים.

"עשיתי השבוע משהו טוב!
משהו קטן, אבל ממש ממש טוב.

מאז שאני עובדת בחברה הייתה בעיה של ניקיון. עובדת הניקיון כל הזמן מתחלפת, עברו אצלנו אולי חמש עובדות ניקיון מאז שאני עובדת שם.
פעם העובדת באה, פעם לא, פעם נקי, פעם לא.

לפני שבועיים הגיעה עובדת ניקיון חדשה. יסמין.
אני אחראית על עובדות הניקיון, ותמיד מגיעה ראשונה בבוקר לפתוח את המשרד, אז אנחנו שותות ביחד את הקפה של הבוקר והתחלנו להכיר.
יסמין בחורה עדינה ונחמדה, יפה מאוד, בת 24.
היא סיפרה לי שהתחתנה בגיל צעיר מאוד עם מישהו שהכה אותה, ואחרי כמה חודשים פשוט ברחה מהבית שלו בטרמפים חזרה למשפחה שלה.

אחרי שבועיים שבהם היא עבדה מעולה, והכול היה טוב, פתאום היא לא הגיעה.
זה היה מוזר, כי לפני זה היא עדכנה אותי טלפונית מראש על כל איחור קטן.
יומיים אחר כך היא צלצלה והתנצלה, הסבירה שהקבלן פיטר אותה.

הרמתי אליו טלפון ופשוט נכנסתי בו. ממש צעקתי עליו.
"אתה יודע שכבר כמה חודשים אנחנו לא מוצאים אף אחת, וכשיש מישהי טובה שאתה יודע שאנחנו מרוצים ממנה, אתה הולך ומפטר אותה? למה?!
אתה חייב להחזיר אותה לעבודה, אנחנו רוצים אותה!"

יסמין קיבלה בחזרה את העבודה, אבל שבוע אחר כך היא באה לעבודה בפנים נפולות.

"עידית, אולי את יכולה לעזור לי? הקבלן לא שילם לי."
דיברתי איתו מיד בטלפון ובהסכמתה של יסמין הוא שלח את אישור ההעברה אלי לאי-מייל.
כשנתתי לה אותו ראיתי: על 18 יום שעבדה אצלנו קיבלה 1300 ₪.
אנחנו משלמים לקבלן 40 ₪ לשעה והיא קיבלה ממנו פחות מ-20 ₪ לשעה!
ובתוך זה הוא גם הכניס את דמי הנסיעה שמגיעים לה. הייתי ממש מזועזעת.

נכנסתי לבוס שלי וסיפרתי לו את הסיפור, אפילו שאני בעצמי עוד די חדשה בחברה.
שאלתי אם הוא יסכים להעסיק את יסמין ישירות.
הוא אמר שבשמחה, והציע שתגיע אליו לראיון למחרת.

למחרת בבוקר יסמין הגיעה לעבודה וסיפרתי לה.
היא הייתה כל כך נבוכה, פחדה אפילו להיכנס לבד לראיון אצל עודד,
וביקשה ממני לבוא איתה לחדר שלו.
הוא שאל אותה אם היא רוצה לעבוד אצלנו והיא אמרה שכן.
הוא שאל את יסמין כמה היא רוצה לקבל לשעה. התשובה שלה שיתקה אותי – היא שאלה בלחש בחזרה, "כמה אתה רוצה לתת?".

עודד הציע לה 30 ₪ לשעה + נסיעות, ואמר שיסדר לה ימי עבודה גם בשני בתים פרטיים.

זה עשה אותי מאושרת כל השבוע"

תיעוד רגעים של הכרה  בקיומו של עולם טוב יותר שכתבתי ב 2012

משתפת בחוויה שהזכירה לי כמה רבים הם האנשים שתורמים לרגעי חסד כדי שהעולם שלנו יהיה  טוב יותר.

רבע לשש בבוקר, אור ראשון. מרחב עירוני בנוי צפוף בגבעתיים, אני יוצאת לריצת בוקר, רגע לפני שעשן המכוניות יזהם את מעט האוויר שיש כאן,שקצת היטהר משך הלילה…

עוצרת לכמה תרגילי גמישות במעגל מרוצף בגן ציבורי קטננטן בין הבתים הצפופים

איש מגיע עם שקיות בידיו ומתחיל לפזר אוכל לחתולי הרחוב כבר 10 שנים שהוא מגיע לכאן (גר באחד הבניינים במורד הרחוב) , בוקר בוקר,יום יום, מרגיל את החתולים לקבל אוכל בשעות קבועות כדי שהוטרינר העירוני יוכל לעקר אותם ולטפל בהם. מפזר סביב חתיכות חתיכות של סנדוויצים- שאריות שאסף במקום עבודתו , בונזו מיוחד לחתולים וקופסאות שימורים עם בשר טחון אף אחד לא משלם לו על זה. כך, 10 שנים אוהב חיות הוא מסביר…

אפילו שלדעתי חיות צריכות לחיות חופשי בטבע ולא כלואות בתוך מרחב עירוני בתוך או מחוץ לבתים , לא נשלטות ע"י בני אנוש, שמחתי לגלות אדם שתורם את חלקו לעולם טוב יותר, בדרכו שלו, בקטנה,

כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה תהיינה לים..

מודה על ההזדמנות לראות ולחוות את רגעי החסד הקטנים האלו שמעלים על פניי חיוך של תקווה לעתיד טוב יותר

*

לאחרונה יוצא לי לשבת לא מעט בבתי קפה , כאן ושם, מתבוננת ולומדת אודות מערכות יחסים

בית קפה "לחמים" בת"א: כל העובדים לובשים חולצות כשעליהן תדפיס המילים : אהבת אמת
מדובר בנוהל שמתקיים כבר 3 שנים, לא טרנד חדש . בעל הבית מסביר שזה חלק מתהליך שהעסק עשה להתמקד במהות שלשמו הוא קיים .
אהבתי.

בית קפה/חנות וידאו צפריר במודיעין:

אני עוברת ברחבה הציבורית ליד החנות ומבעד לזגוגית מחייך אליי בחור צעיר, יוצא החוצה ומגיש לי שקית עם לימונים. קחי, הוא אומר, שיהיה לך יום טוב. וואלה, ככה, סתם ,הוא קיבל ארגז לימונים ולא זקוק לכל כך הרבה לימונים אז הוא החליט לתת לי. בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. ויטמין c כדי להתחזק ולא להידבק מהשפעת שילדיי חולים בה.  איזה כייף זה לחיות בעולם כזה שבו את מקבלת בדיוק את מה שאת צריכה אפילו בלי לבקש ועם חיוך

בעלת העסק מנהלת שיח עם האחראי על משגיחי הכשרות בנוגע למעשה שלדעתה שגוי: שכנה בעלת עסק אוכל מוכן שממוקם בסמוך לבית הקפה שלה, קיבלה מכה קשה עקב פרסום של משגיח כשרות שביטל את ההכשר שלה. למה? היא לא מבינה? למה להרוס לאשה את החיים? בעלה נכה, כל יום היא עוזרת לו לסחוב ארגזים שמביא מהשוק הסיטונאי כדי לחסוך עוד כמה שקלים. בני הזוג אנשים מבוגרים שעובדים קשה וביושר למחייתם, למה להרוס להם את הפרנסה רק בגלל ארגז אגסים שבמקום שהובא מהשוק ישר למסעדה , עבר בתחנת ביניים בבית הפרטי של הזוג שלא אושר ככשר ע"י המשגיח (למרות שהם דתיים למהדרין, ילדיהם בחינוך של בדץ וכאלו). הכל כסף, איזו בושה.
בעלת החנות הזו תומכת באישה-בבני הזוג, מדברת עם הנוגעים בדבר כדי לוודא שהמעשה הלא צודק יתוקן.
למה זה יפה בעיני? כי מרגש אותי לראות יותר ויותר אנשים שאכפת להם אחד מהשני, שאכפת להם מעוולות ושואפים לצדק, יותר ויותר אנשים מתייחסים לאדם כאדם רואים את האנושיות שבו . הממסד הדתי נחשף במעשי סיאוב ושחיטות. תיקון עולם לא אפשרי באמת, אבל בריאת עולם חדש כן. כאן ועכשיו- זה זה.

*

אהבת חינם של יהודים. 

שלשום, יום חמישי, היינו אמורים לחגוג לבני שהם בן השלוש יום הולדת יחד עם טקס החלאקה המסורתי. תכננו מסיבה גדולה בבית, במרכז שפירא, בדרום הארץ וכל בני המשפחה והחברים תכננו לחגוג איתנו. כמובן שהזמנו קייטרינג, ציוד, המון המון סידורים לטקס וכבר אפיתי יחד עם הבן שלי את העוגה המיוחדת שלו. אלא שאז, הערבים בעזה החליטו לחגוג בעצמם ולהרוס לנו את התוכניות. התחלנו לקבל טלפונים של ביטולים, לא ידענו מה לעשות כי לא רצינו לבטל ולאכזב את שהם שכבר חיכה וציפה לחגיגה, אבל לא היה מוצא. אלא שאז חשבנו שאולי נברח קצת למרכז, נחפש מסעדה טובה ונגיד למי שיכול שיגיע לשם ונחגוג שם. התקשרתי למסעדת "קפית" בקניון גנים בפתח תקווה, ענה לי אדם מדהים בשם שמעון, ביקשתי להזמין שולחן ל20 איש בדחיפות לאתמול בערב. נשאלתי למה הדחיפות וסיפרתי שיש לבן שלי יום הולדת ואנחנו חייבים לחגוג לו למרות המלחמה בבית אז אנחנו מחפשים מסעדה במרכז. התחלנו לדבר על פרטים מדוייקים והיינו בשלבי סגירה. באותה שיחה דיברתי עם עוד מישהו מהמסעדה ואז שמעון ביקש לשוחח איתי שוב. פתאום הוא אומר לי: "בן כמה הילד?" עניתי: "שלוש", ואז הוא אומר לי: "תקשיבי, דיברתי עם השותף שלי דודו ואנחנו רוצים להזמין את כולכם לחגוג יום הולדת הכי שמחה שיש לבן שלך על חשבון המסעדה". אמרתי לו שאני בשוק ולא ידעתי איך להגיב ופשוט התחלתי לבכות לו בטלפון. הוא הוסיף ואמר: "אתם סופגים שם בשביל כולנו, יש לכם מספיק הוצאה כדי להגיע אלינו ואנחנו רוצים לפנק אתכם ולחגוג לכם יום הולדת כמו שצריך". אין לנו מילים להודות על המחווה הכנה, המרגשת, הכל כך ישראלית. מיותר לציין שפינקו אותנו בשפע וכל טוב, קיבלו אותנו והתייחסו אלינו כמו מלכים ושהם המתוק היה מאושר עד הגג. לא יכולנו לבקש יום הולדת יותר שמחה ומיוחדת מזו. כאן המקום להודות לדודו ושמעון המדהימים שאפילו לא הסכימו לגלות לנו מי מאנשי הצוות הם בעלי המסעדה. אז שוב תודה לכם ולצוות המקסים ושנדע להחזיר לכם ולכל עם ישראל רק בשמחות. בהערכה רבה מכל הלב, משפחת שפריר, אהד, צופיה ושהם.

*

 אנושיות באוויר: הטיסה התעכבה עבור נוסע בדרך לאימו הגוססת. 

קרי דרייק היה בדרך לראות את אימו לפני מותה, כשגילה שהטיסה הראשונה מבין שתיים מתעכבת. הוא הבין שיפספס את טיסת הקישור והחל לבכות כשהבין שלא יזכה להיפרד מאמו.

בצעד לא שגרתי לצוות אוויר הדיילות של הטיסה יידעו את הטייס, שיצר קשר ברדיו עם שדה התעופה עוד לפני שנחתו וביקש שהטיסה היוצאת תמתין מעט עבור הנוסע.
קרי דרייק לא האמין למשמע אוזניו כשהגיע בריצה היסטרית לשער העלייה למטוס, ודיילת הקרקע אמרה: "מר דרייק, חיכינו לך".

רגע של אנושיות, היכולת שלנו לראות את האדם העומד לפנינו ולא רק את הלקוח או המוכר, עושה את כל ההבדל. כן ירבו.

***

זרוע התמנון של יהוה

יהוה הוא האלוהים שברא את עולמנו (ליבת אדמה שברא את עולם החומר) , אך סיים תפקידו כשליט העידן הישן בסוף 2012. הוא "אחד" ובה בעת – רבים. הכיצד? "הוא" זה אנחנו,הוא ניזון מההתפתחות שלנו. אנחנו מעבדת הניסויים האנושית כאן בכדה"א מייצרים תוצרים גשמיים ומעבירים את המסקנות ליהוה. כולנו מחוברים לאותה רשת אנרגטית אחת, ובכל זאת, מיהו זה אותו יהוה שמדבר אלינו גם בלשון רבים? "נעשה", "בצלמנו"… בעת בניית אוהל המשכן הוא אומר: "ושכנתי בתוכם, כלומר- לא בתוכו- באוהל מועד, אלא בתוך נשמות האנשים שיצרו  אותו.

יהוה. זה השם שלו. אז למה קראנו לו "השם "?  אולי כדי שכל אחד מאיתנו יוכל להטמיע בהווייתו את שמו שלו? יהוה לא מבקש שנראה ממנו ונהיה חרדים וקנאים לשמו.  שמו של האלוהים החדש – אלינוס  

"זה לא השם " – היהודים באים

דת – התחלת הסוף  

הבנה חשובה להפנים: כל אחד הוא בורא העולם של עצמו בעצמו

neo=one=אני=אחד  > כמו שניאו גיבור המטריקס   הוא האחד שנועד להציל את העולם, כך נדרשת הבנה שכל אחד מאיתנו הוא הגיבור בסרט של עצמו. (אגב יהוה בסרט הוא האדריכל…)

יהוה – הוויה – התהוות 

יהוה הוא האחראי על התהוות התודעה בחומר: ההגשמה של הבנות הרח לתוצר גשמי
לכן, לחיות במישור יהוה משמע  לחיות בהווה,להיות נוכח בהוויה בזמן התהוותה : ברגע הזה.

יהוה איננו חפץ בתפילות,בקשות תחנונים וטקסי פולחן- אלו יוצרים תלות ולא מעודדים התפתחות עצמאית. יהוה ניזון מההתפתחות שלנו, מהעשייה, ממימוש הייעוד שלנו, מייצור מסקנות מתוצאות ההתנסויות שלנו בחומר.

יהוה (ליבת אדמה)  סיים את תפקידו כשליט עידן האדמה והמים בסוף 2012. שום דבר לא יקרה אם לא נברא אותו אנחנו בתודעתנו. הוא עדיין "נוכח בסביבה " כל עוד יש מי שמייצרים אליו דרישה אנרגטית, לתקופת חפיפה של איזה 200-300 שנה, אבל כבר לא בתפקיד השליט. השרביט עברה לאלינוס( ליבת אש) . עכשיו נפתח לנו קוד הבריאה להבין שכל אחד מאיתנו הוא חלק תודעתי בורא, נפרד מאותו "אלוהים" ובה בעת-מזין אותו  וניזון דרכו

יהוה הוא ליבה – שדה אנרגיה מפותח . כל אחד מאיתנו הוא גם ליבה . נוצרנו ע"י אותו מקור. הוא אמנם ליבה הרבה הרבה יותר מפותחת וגדולה מאיתנו, אבל גם הוא ליבה שיש לו מטרה -להתפתח. אנחנו ה"פועלים השחורים" שעובדים קשה כדי להביא לו את תוצאות הניסוי . מהות ההתנסות האנושית בעידן יהוה היתה באדמה(חומר) ומים (רגש). על מנת ללמוד את האש והאוויר ירדו נשמות בני העם היהודי שחתמו ללמד אותו את האש והאוויר, הבעיה שעד לא מזמן חיינו בסטייה מהתסריט שלנו ולא מימשנו את הייעוד שלשמו בחרנו ונבחרנו להיות כאן.

אסביר מהתחלה:

התמנון שולח את זרועותיו לחפש עבורו מזון כדי שיוכל לגדול . כך גם יהוה עשה. הוא ניזון מאיתנו. הוא גדל מהגדילה שלנו. הוא התפתח מההתפתחות שלנו. זרועות התמנון נוצרו ע"י מי שיצר גם את התמנון עצמו וגם אותנו – ע"י המקור. אנחנו -בני האנוש בעולם הזה,אנחנו חלק מהזרוע שנקראת זרוע התמנון של יהוה. התמנון חי במים  ויש  לו יכולת מיוחדת- לשחרר עצמו גם ממצבים שבהם מדחיקים אותו פנימה , לכן מומלץ ללמוד להבין איך להתמודד איתו בתבונה ולא להדחיק. יסוד המים הוא עולם הרגש. יהוה אמנם ליבת אדמה , אבל לאדמה תמיד נלווים המים, ואם מדחיקים את הרגשות בפנים- זה לא עוזר. התמנון ישחרר עצמו מהר מאד מהסגירות.

Octopuses are the World’s Greatest Escape Artists (Ft. PhilosophyTube)

מערכת השליחה הורידה אותנו עם תסריט חיים שחתמנו עליו עם תודעת העל כדי לספק "מזון" להתפתחותו של יהוה. הוא מקבל רשימה של נשמות שמתנדבות לרדת לכאן והוא אחראי לשבץ אותם ע"פ התסריט ולהתאים את כל חלקי הפאזל זה לזה כך שהכל יהיה בתואם מושלם, כל בורג הכי קטן חייב להיות במקומו המדוייק כדי שהמכונה תעבוד.יהוה ידע מאיזה מישורים הגענו ובהתאם תמך במימוש הארצי – חיבר בנינו ובין המערכת האנרגטית שמממנת את מימוש הייעוד הזה בחומר. זהו תפקידו של יהוה: הוא יצר את האדם מהאדמה, הוא היה אחראי על עולם החומר ותפקידו להביא תוצאות חומריות שיגשימו את ההבנות התיאורטיות שנשלחנו לבדוק בניסוי במעבדת החיים כאן בכדה"א. לצורך המימוש בחומר עומד לרשותו מאגר מידע ענק בספריות . הספרייה לא שלו, הוא לא יצר את המידע אלא זה מידע שנאסף מכולנו, מכל חלקי התודעה הבוראת ונשמר במחשב הראשי של הבריאה, שזו תודעת העל. הספריות  לא של יהוה והוא לא שולט בהם, אבל המידע נגיש לו להשתמש בו כדי להתאים לכל אחד מאיתנו את הייעוד באופן שיסתכרן בתואם מושלם עם הכל . זה נשמע כאילו יהוה שולט בנו אבל זה לא נכון.זה מה שהדת מנסה ליצור-יראה מהשם, אבל אין לנו מה לפחד ממנו כי הוא ואנחנו זה אחד. אנחנו חלק מזרוע התמנון של יהוה ואנחנו מזינים אותו, לא להיפך. הדתות שגרמו לאנשים לעשות הפרדה בין אלוהים ובנינו, (בשביל זה שמים היהודים כיפה, להפריד) עצרו את ההתפתחות ולא קידמו אותה. כי אנשים דתיים שעושים בדיוק את מה שכתוב להם בהלכה בלי להפעיל שום שיקול דעת עצמאי, אינם יוצרים ידע חדש, אינם מקדמים שום התפתחות וזה לא טוב לא להם לא ליהוה ולא לבריאה כולה. אנחנו יכולים לתקשר ישירות עם חלקי תודעה במישורים הגבוהים  ולקבל מידע מהספריות שלנו. זה מה שקורה בלילה, כשאנחנו ישנים-הנשמה שלנו יוצאת לשוטט בספריות ומחפשת לנו תשובות לשאלות ששאנחנו שואלים,כדי שנוכל להתפתח וללמוד , שנוכל להביא תוצאות מהניסויים שלנו כאן

תקשור של ליאורה בירנבאום – עד אשר יצא עשן – 22/4/2014

"אני נעתי ממקומי כבר לפני שנתיים. בתור מי שהיה מושל כל הארץ. לחלק מכם כל כך קשה לקבל את העובדה שאלוהויות נעות הלאה עם התפקידים המתרחבים שלהן, כמו שאתם נעים מתפקיד לתפקיד, כפי שעושים שרים, ראשי ממשלות ונשיאים…

אני כאן כדי לנפץ חומות, מפני שהגיע הזמן שתתרככו, ותבינו שהמהלכים החדשים בעולם זקוקים לכם יותר מתמיד ואתם לצערי עסוקים במגננה. עליכם לזהות את הדרך החדשה, כי דברים השתנו ואתם אינכם בסכנה קיומית- לא עוד.

הסכנה היא שלא תדעו לזהות את חלון ההזדמנויות, לשלב ידיים ולדרוש שמנהיגכם ישבו עד אשר יצא עשן לבן. זכרו את דברי: עד אשר יצא עשן לבן.

ילדה שמבינה מי ומה הוא אלוהים: אין לו ידיים ורגליים. הוא רק בשמיים. אמה מתעקשת : "אבל את אוהבת את אלוהים, כי הוא הוציא את בני ישראל ממצריים" . לא, עונה הילדה. אני לא אוהבת אותו כי הוא ממציא את כל החוקים בחגים וזה לא פייר. הוא לא יותר גדול מכולם. כולנו באותו גובה" – להעמקת ההסבר: עתיד החגים – התחלת הסוף , הילד יודע מה הוא אומר

מבוא למלחמת האינטליגנציות – סיפורו של האור

בסרטון הזה תוכלו להבין שיהוה הוא ליבה. גם אנחנו, בני האנוש,ליבות, כל אחד מהמישור שממנו הגיע. יהוה הוא ליבת אדמה גדולה ומפותחת בהרבה מאיתנו, אבל "רק" ליבה. למרות שסיים את תפקידו כשליט העידן,מעמדו די רב בבריאה. הוא קיבל  "קידום" והתחיל  לברוא את הבריאה הבאה: הבריאה ה 13.(ייקח עוד 14 מיליארד שנה, אל תחכו…)

 

יהוה מחוייב היה לתת לנו חופש בחירה , זו הברית שחתמנו עליה בבחירתנו לרדת לרובד הבחירה החופשית בזרוע התמנון של יהוה. אם היינו עושים את כל מה שהוא היה מכתיב לנו , הוא לא היה לומד דברים חדשים . אף אחד לא מתפתח כשהוא עושה מה רק מה שהוא מכיר ורוצה לחוות באזור הנוחות. ההתפתחות מתהווה כשאתה נדרש להתמודד עם דברים חדשים שאינך מכיר ולהתנסות ביצירה של משהו חדש. לחיות בגן עדן זה סבבה ורגוע אבל בגן עדן אין התפתחות . ואנחנו חיים כאן כדי להתפתח בעצמנו ולפתח את יהוה והבריאה כולה. אפשרויות הבחירה החופשית שלנו יוצרות את האישיות שלנו. הבחירה של התסריט נעשתה עוד טרם ירדה הנשמה שלנו לעולם. אנחנו כאן כדי להבין למה ולממש את הבחירה שכבר בחרנו בה מרצון חופשי ובהתנדבות אגב. חופש הבחירה שלנו בעולם החומר הארצי הוא לגבי הדרך שבה נבחר לממש את הייעוד, לא הייעוד עצמו. התסריט כבר חתום. צפוי מראש, אבל הרשות נתונה…

***

ה"קוסמים" שנשלחו אלינו (משה, בודהה, ישו וכו"…) רצו לתת לנו את ההבנה שאנחנו חלק משלם שהוא יהוה,הם נשלחו כדי ללמד אותנו על האור ואנחנו בחרנו לעצום עינייניו ולאפשר לחושך לשבש אותנו.כי בני האנוש אז פחדו לראות האור הזה. הם היו עסוקים בחומר-בעגל הזהב ובעבודת אלילים. עברו הרבה דורות עד שרק היום מתחילה להתהוות מסה קריטית מספיקה כדי לגרום לשינוי התודעתי הזה לקרות . יהוה לא רוצה שנשתחוה אליו ונתפלל אליו שיושיע אותנו. הוא רוצה שניקח אחריות אישית מלאה ונבין שאנחנו בוראים את המציאות של עצמנו ובכך מקדמים התפתחות אצלנו ואצלו. יהוה לא יכול לשלוט בבחירות שלנו ולכן אם יש דתיים שבוחרים להתפלל אליו ולראות בו מלך, הוא אינו יכול לעשות דבר כדי למנוע מהם את זה. הוא לא מתערב בחופש הבחירה שלנו. מה שכן הוא יכול לעשות זה לקדם את מערכות ה סיאוב כך שיותר ויותר אנשים יתעוררו לבחור אחרת: רבנים יתגלו עכשיו כמושחטים-הם נבחרו לייעוד הזה-לעורר סיאוב בעם כדי שאנשים יפסיקו מבחירה חופשית להתנהל מתוך פחד ממנו. התפילה מונעת יישום. היא מעודדת פסיביות ויהוה לא מעוניין בה. הוא לא מקבל אותה יותר וכך נוצר עכשיו חוסר אנרגטי

תמונה מהסרט של מונטי פייטון: ישו עומד מול המון אדם ואומר להם you are god ואז, במקום שיבינו את דבריו כלשונם: שהם האלוהים, הם בחרו לראות רק בו אלוהים האנשים החזירו לו את הקיראה כהד: you are god . לא הבינו בקיצור. האנושות אז היתה עמוק בהתנסות בחומר. העדיפו להתפלל לפסלו של ישו הצלוב ולראות בו אלוהים במקום להבין שהם עצמם האלוהים. זו הסטייה שהדתות יצרו.

 

למה יהוה איפשר למצב שנוצר עד עכשיו להיווצר? משום שגם הוא היה צריך ללמוד מהתנסות ולעבור לשלב הבא. הוא גם לא ידע הכל מראש. הוא יצר את העולם מתוך הבנות תיאורטיות אבל לא ידע את תוצאות הניסוי הגשמי מראש. העולם שלנו נברא כדי ללמוד מניסוי והתנסות באדמה,לשם כך נוצר האדם מן האדמה.

יחסי יהוה וצביר העם היהודי תקשור תודעת העל

 

 אלוהים על דוכן הנאשמים – קישור לסרט המלא – צפייה ישירה

סרט חשוב ביותר שמתעד משפט שעורכים יהודים באושוויץ לאלוהים: רגע לפני הסלקציה להשמדה: האם הוא אשם בשואה . הסרט מעלה שאלות מאתגרות כמו: אולי לפני שאנחנו מאשימים את אלוהים שהפר את ההבטחה, נסתכל על עצמנו ונבין איפה האחריות שלנו לכל זה? אולי זה אנחנו שלא מילאנו את חלקנו בברית?  האם אלוהים הוא כל יכול או שהוא זקוק לנו כדי להיות מושלם? אולי זו הסיבה שיצר אותנו? אולי כל הקטסטרופה הזו היא חלק מתוכנית גדולה יותר כדי לזכך את העם היהודי לקראת משהו טוב יותר: עלייה בשלב – הכנה לקראת בוא המשיח ועלייה לארץ ישראל? אולי אנחנו לא בובות על חוט אלא זו בחירה חופשית שבחרנו בה  ונבחרנו לה? הרי אלוהים התחייב שיש לנו בחירה חופשית… אולי אלוהים מחזיק בסכין כמנתח ולא כרוצח? אולי כדי להציל את העם היהודי הוא היה חייב לכרות את האיבר החולה ולהקריב חלק מהעם? ואת מי מקריבים? את החלקים הכי טובים. אלוהים הרי לא מתייחס אלינו באופן אישי אלא כעם,אומה.  ואולי הסבל שלנו הוא זכות שבחרנו בה ואנחנו ברי מזל להיות שותפים לזיכוך העם היהודי דרך כאבנו? הרי כבר השמיד אותנו בעבר במבול ואח"כ בחורבן הבית  הראשון. נבוכדנצר היה רק השליח, כמו היטלר שמממש את תפקידו כחלק מהתוכנית הגבוהה. בטוח יש סיבה…אנחנו לא יכולים לדעת איזה טוב יצמח מזה…

סרטון משעשע איך זה נראה כשאלוהים כועס…

 עד שאמצא בי אלוהים אחד

אלך לי אל הדרך אלך ולא אפחד , עד שאמצא בי אלהים אחד. לא כל המלאכים גרים רק , בשמים ראיתי כמה על האדמה. כל הדרכים מובילות אל האחד

 

פחד מוות


המוות הוא הדבר שהכי מפחיד אותנו בחיים. כל דפוסי ההתנהלות והחשיבה שלנו מתוכנתים להימנעות מהתמודדות עם הפחד הזה. האמת היא שאנחנו מתחילים למות מהרגע שאנחנו נולדים. ה מימון אנרגטי  שקיבלנו בלידה  הולך ומתכלה יום יום עד שאנחנו משלימים את הייעוד – התסריט הנשמתי  לשמו בחרנו לרדת לעולם הזה.  אנחנו מפחדים מהמוות כי אנחנו לא יודעים מתי הוא יגיע ורוצים להספיק הכל, אבל מה אם נבין ששום דבר לא נגמר עם המוות הפיזי ואנחנו אכן כן ממשיכים להשלים את כל מה שבחרנו ? מה אם נבין שמוות יכול להיות תודעתי ולא רק פיזי ? שהוא לא באמת סוף אלא רק שינוי צורה? אנחנו חיים,לומדים, עובדים,יוצרים,אוכלים-  הכל כדי לא למות. הרצון האקטיבי הוא שמניע אותנו להתפתחות.ברגע שאנחנו מאפשרים לפסיביות לחדור – היא מסיטה  אותנו מהתסריט , היא מאפשרת לרגשות הפחד לנהל אותנו.

רוב האנשים לא מפחדים מהמוות. הם מפחדים להגיע לסוף החיים כדי להבין שמעולם הם לא באמת חיו.

tragedy-of-death

 

 

 

 

 

 

החיים לא נגמרים עם המוות הפיזי של הגוף. "זה לא סוף העולם".  זה רק שינוי צורה אנרגטית שממשיכה להתקיים ברובדים אחרים בבריאה במסע התפתחות הנשמה . למעשה, כל פעם כשאנחנו נרדמים -נכנסים למיטה, אנחנו חווים סוג של מיתה. הנשמה יוצאת מהגוף בזמן שינה ועולה למישור שממנו הגיעה, להביא לנו מהספרייה הגבוהה תשובות לשאלות שלנו…

דמיינו עולם שנשלט ע"י הבטחון בהמשכיות ולא ע"י הבטחון בסיום > תודעת העל

תנו למתים לדבר אתכם

 

לפני רדתנו לעולם הזה חתמה הנשמה שלנו על תסריט . בו נקבע הייעוד שלשמו אנו יורדים .אנחנו יכולים כמובן לסטות מהייעוד כי אנחנו חיים ברובד של בחירה חופשית, אבל גם הסטיות שלנו נלקחות בחשבון. הכל בתואם.

בתסריט  משובצים גם  פתחי יציאה, הזדמנויות עבורנו להיפטר מהחיים הארציים ולחזור למישורים שמהם הגענו, להסיק את מסקנות הניסוי בעולם החלום, ולחזור בגלגול אחר להשלמות/תיקונים. אם לא חתמנו על פתח יציאה או לחילופין אם נבחר שלא לצאת בפתח שמגיע אלינו, לא נמות. אין מה לפחד מהמוות.

הוא יגיע ממילא, כפי שבחרנו. הכל צפוי. ועדיין, הרשות נתונה לנו לבחור את הדרך.

הנשימה האחרונה

 

ילד שרוצה למות

דרך להתבוננות נבונה עם המוות היא בקלילות ובבדיחות הדעת: שאולי בביה"ח מדבר על כל מי שימות

שאולי בבית החולים – מתוך פרק סוף עונה, ארץ נהדרת

הערב הסתיימה העונה ה-14 של ארץ נהדרת, ויחד איתה הסתיימה אחת הסדרות הייחודיות שנראו כאן – "שאולי בבית החולים". בלב הפריים טיים הישראלי, בין כל הפאנצ'ים, הפיאות והאיפור המוגזם, כותבי ארץ נהדרת נתנו מקום לסדרה קטנה, מלנכולית ופילוסופית על דמותו האהובה של שאולי, שמגלה שהוא עומד למות ונאלץ להתמודד עם מחלתו יחד עם אשתו, אירנה, ולחוות היכרות עם כל הקשיים במערכת הבריאות הישראלית. כל פרק בסדרה היה מצחיק לכל אורכו, אבל בין כל הבדיחות בצבצו פתאום רגעים אנושיים, קטנים ומרגשים, שגורמים לנו לשכוח שאנחנו רואים ארץ נהדרת. פתאום, לרגע קטן בין כל הסאטירה, באמת ובתמים אכפת לנו מהדמות הזו. איכשהו אסי כהן עם פיאה מתולתלת הצליח לרגש אותנו, לגעת לנו בלב ולגרום לנו להרהר על החיים ועל המוות, יותר מכל דרמה שהיינו נתקלים בה בטלוויזיה בשנים האחרונות.אז אחרי 14 עונות של ארץ נהדרת ומדינה שהולכת ונהיית מטורללת מרגע לרגע – קשה להיות מופתעים שהייתה עונה מצחיקה. אבל על האומץ של כותבי התכנית לשים בצד את הציניות לטובת הרגש – אנחנו מצדיעים לכםItai Gal(קטע מתוך: ארץ נהדרת, שידורי קשת)

Posted by TVBee on Monday, June 12, 2017

המלצות סרטים :

לחלום אותך. "What dreams may come"  מקסים. בעל שמביא אליו את אשתו מגיהנום לגן עדן
i origins   סיפור על מדען שמגלה את עולם הרוח בחיפוש אחר בתו שנעלמה לגלגול אחר
הנני במאי ומפיק סרטים מפורסם בסרט שמתעד את המוות התודעתי שלו והחיים שאחרי
סערת החושים של אנה סיפור על חיבור בינאישי בין גלגולים.
רוח רפאים gohst אדם שנוקם לאחר מותו בחבר ו שבגד בו עם אשתו ורצח אותו לגנוב את כספו
לופר מעבר במנהרת הזמן בין גלגול שלך בהווה לזה שבעתיד

 

סיפור על האיש שרצה למות

חבר שלי רצה למות.
פשוט ככה. הוא לא ראה שום טעם להמשיך לחיות את החיים שהוא חי.
הכל היה אפור משעמם וחסר טעם.
כולם איכזבו אותו. אפילו המשפחה הכי קרובה שלו והחברים המעטים שעוד נשארו לו במסע שלו.
אז הוא החליט לסיים את המסע.
ואז נחתה עליו שלווה נקייה כזאת.
ככה פתאום מהחלל החיצון.
איפה היית כל חיי? הוא תהה
והיא מילאה את כולו. נחה בו. כאילו שגם היא חיפשה אותו כל חייה. ועכשיו היא לא היתה מוכנה לעזוב לו את הראש.
ואז כשהתודעה שלו צלולה
הוא החליט
שהוא בכל זאת הולך לסיים את המסע על האדמה.
והוא שמח שלפחות רגע לפני הסוף הוא חווה שקט ושלווה פנימית כזאת.
אז איך אני הולך לעשות את זה?
הוא חשב לעצמו.
ואז הוא החליט שאם כבר אז כבר.
אם כבר אין לי מה להפסיד, ואני גם ככה הולך למות. אז למה לא להנות מזה?
והוא עשה משהו שהוא חלם לעשות כל החיים.
הוא קנה אופנוע ים.
זה היה חלום ילדות שהוא כמעט שכח.
שילוב של יקר ומסוכן ומיותר.
והוא בכלל גר רחוק מהים. והאוטו שלו היה חלש מידי כדי לגרור אופנוע ים. וגם לא היה לו זמן וכסף.
אבל עכשיו הוא קנה אופנוע ים כדי להתאבד.
זה כמו כרטיס בכיוון אחד ליעד הכי רחוק בעולם
בלי לחשוב על מלון ותרופות וביטוח ועל הדרך חזרה.
זה כרטיס בכיוון אחד אל עומק הים.
ככה הוא החליט.
הוא ידהר על הגלים בכל הכוח עד שייגמר הדלק.
הוא ילך ויעמיק אל האופק הכחול האינסופי
ויתאחד עם הכחול הגדול.
וככה בדיוק הוא עשה.
ואי אפשר לתאר כמה שהוא נהנה מהקלות שבה הכל זרם.
אפילו המוכרת נדלקה עליו. אמרה לו שיש לו אש בעיניים. והוא הסמיק. והיא אמרה לו שהוא מתוק.
וכדי לא לפספס אותו היא לקחה לו את הפלאפון והתקשרה לעצמה.
והוא לא זכר מתי אי פעם מישהו בכלל שם לב אליו.
הוא חשב שהוא אפור ומשעמם כמו העולם שהוא ראה.
ועכשיו הוא עומד על החוף עם אופנוע ים חדש.
זה ים גלי במיוחד. מסוכן מאוד להיכנס לים היום. אבל לא אם המטרה שלך היא למות.
במקרה כזה זה אפילו מומלץ במיוחד להיכנס כמה שיותר מהר.
והוא נכנס מהר ודהר בכל הכוח אל המקום שבו המים נוגעים בשמיים.
והוא שאג בבכי ובצחוק והעיניים שלו צרבו מהמלח
והוא עף על הגלים
ולרגע חלפה בו המחשבה שחבל למות ביום כזה
אבל הוא היה נחוש להשלים את המשימה
ולהרוג את עצמו
והוא המשיך בכל הכוח
ואמא שלו בכתה לו בראש ואשתו לשעבר צעקה עליו שהוא לוזר והשוטר נתן לו קנס כי הוא נרדם בשוליים של החיים העלובים שלו,
והוא צעק והם השתתקו
ואז היה שקט ארוך
והוא שמע רק את הגלים שהיו גבוהים מאוד
ואת הרוח שעטפה אותו בעוצמה
והוא בכה
וצחק
ואז הוא ראה את אמא שלו יושבת בסלון ובוכה בשקט. והוא הצליח להרגיש אותה ככה כמו שהיא לפני שהוא נולד בכלל.
והוא ראה את עצמו מטייל ביער גשום,
ונזכר בטיול הזה
בגשם שלא הפסיק לרדת,
ואיך הוא היה חד כמו חיה כשהוא רץ
ועכשיו הוא שוב מרגיש כמו חיה.
הוא חד. והתודעה שלו צלולה ונעימה
והוא מרגיש ככה כבר מהרגע שבו הוא ישב מול המוכרת בחנות.
ואיזו חמודה היא. היא נראתה לא קשורה לעולם הזה. ממש כמוהו. ומעניין מה היה קורה אם שניהם היו לא קשורים יחד לעולם הזה.
בטוח היה מעניין לשתף אותה במחשבות שלו. אלה שכולם אמרו לו שהן הזויות ולא קשורות לכלום.
ובטח גם לה יש סיפור חיים לא רגיל.
ובטח היא מנסה להתקשר אליו ממש עכשיו.
ואז הוא מת.
כן אני יודע שזה ממש מאכזב.
אבל זה מה שקרה.
הוא מת.
האיש שרצה למות. מת.
האיש שהלך ברחוב עם הפרצוף ברצפה המלוכלכת.
האיש ששנא את עצמו וחשב שכולם שונאים אותו.
האיש הזה מת.
ומהים הסוער יצא איש רטוב. וחי.

  מחבואים עם המוות / ארנון קסלר  : ככה עושים את זה : מדברים עם ילדעים על המוות

הקוייח : "כשתינוקות נולדים, אנחנו בוכים. כשמישהו מת, אנחנו חוגגים"

ראיון עם אילריון מרקולייף מאלסקה, ה-"קוייח"  – השליח האחרון בן שבט אונאנגן – שליח ליבת מים שגדל כל חייו בתרבות הילידים המסורתית באחד האיים ליד אלאסקה עם זקנות השבט שבחרו בו להעביר מסר לעולם כי הבינו שדמות גברית תתקבל יותר באהדה בקרב האנושות

 אצלנו בשבט, כשתינוקות נולדים, אנחנו בוכים. כשמישהו מת, אנחנו חוגגים. אנחנו מבינים שאנחנו בסך הכל ישות רוחנית שמתגלגלת בגוף אנושי. זה קיום מאוד דחוס ומוגבל, וכשאתה מת כולך הופך חופשי. אתה חוזר להיות רוח משוחררת מצורה, ואת זה צריך לחגוג.

*

מאת: Amitai Elon
הכרתי אותה ביום שבו היא החליטה להתאבד.
היא עלתה לגג שאהבתי לשתות בו בירה.
הגג הכי גבוה בירושלים.
היא קצת פחדה ברגע הראשון בו היא ראתה אותי,
אבל אחרי 2 בירות כבר היינו חברים ממש טובים.
היא ספרה לי את כל הסיבות שהובילו אותה ליאוש מוחלט מהעולם הזה.
ואני הסכמתי איתה.
את באמת צריכה להמית את כל הדברים האלה, את יודעת? את ממש צודקת.
הדברים האלה חייבים למות.
אבל יש עוד
יש עוד חיים אחרים לגמריי שרוצים לחיות דרכך.
ובשבילם שווה לך להישאר רק לעוד כמה רגעים.
אני לא בעד התחייבות לטווח הרחוק.
אבל תנסי יום אחד בכל פעם.
את תמיד יכולה להתאבד מחר לא?
והיא צחקה.
ואיך בכלל חשבת להתאבד לפני שהיית בברזיל?
ומה עם הפיליפינים?
את יודעת שיש שם 7,107 איים?
אם תהיי רק יום אחד על כל אי
זה יקח לך 20 שנה!
אין מצב שאת מתה לפני שהיית בפיליפינים.
זה לא בא בחשבון.
והיא הסכימה איתי.
ובכלל, אמרתי לה. אם כבר את מתאבדת,
אז תעשי את זה תוך כדי שאת עושה משהו שעלול להרוג אותך, אבל הוא ממש כיף.
כמו לדהור על אופנוע מהיר במדבר.
או לרחף בין שמיים לארץ עם מצנח כתום.
כתום? היא צחקה.
מה אכפת לך?
את גם ככה הולכת למות.
תחשבי על החיים האלה כעל צניחה חופשית אחת
מתחילים מהשמיים
ובסוף מגיעים לאדמה
רק הקצב משתנה
בסוף תמיד נוחתים ערומים על האדמה.
ואז קבענו שניפגש שוב
וזה לא קרה
היא נעלמה
מישהו סיפר לי שהיא עברה לפיליפינים.
ואני עדיין יכול לשמוע את הצחוק שלה.
צחוק של אחת שאין לה מה להפסיד
~
ג׳ניס ג׳ופלין שרה פעם
שחופש הוא רק מילה אחרת לזה שאין לך מה להפסיד.
ואני מבין מזה שיאוש הוא דווקא דבר טוב.
כי הדברים האלה שאתה רוצה להתייאש מהם.
אולי באמת הגיע הזמן שתתייאש מהם?
הדברים האלה שאתה רוצה להמית
תן להם למות
ואז תתחיל לחיות חיים שעדיין לא התחלת אפילו לחיות.
כי יש עשרות אלפי איים
ומליארדי אנשים שעוד לא פגשת
וטריליוני שירים
ואינסוף מצבים מגוחכים יותר ופחות שעוד לא היית בהם.
וסבתא שלך אוהבת אותך
ויש עוד מלא סיבות לחיות עוד יום אחד.
כי זה כל מה שצריך.
רק עוד יום אחד.
מחר אף פעם לא מגיע
הוא תמיד מבטל את ההופעה רגע לפני
והופך להיום
והיום הזה
זה היום שלך

*

גל שאל את חברו בבהלה מה יהא עלינו לכשנגיע לחוף נתפוגג לאדוה קטנה ונעלם?? אז הסביר לו חברו שצורתו הנוכחית פשוט משתנה אך הוא כלל אינו נפרד מהאוקינוס העצום הוא חלק ממנו.. הוא בעצם אוקינוס ענק ונצחי .. והגל הקטן הבין שאינו גל קטן שעומד להכחד אלא הוא ביטוי ארעי לאוקינוס אינסופי.. וכך גם אנו אלוקות החווה את עצמה בכל רגע בכל הביטויים.

*

אם יש גן עדן : ד"ר אבן אלכסנדר, נוירוכירורג מכובד, היה המדען הספקן ביותר בהרווארד. אלא שתרדמת אליה נפל, במהלכה כמעט איבד את חייו, גרמה לו להתחיל לדבר על דמויות בוהקות ועננים ורודים. בספרו הוא מתאר ממקור ראשון מה קורה לאדם ברגעים שלפני המוות – ופותח מחדש את הדיון על קיומו של עולם נוסף אחרי זה שאנחנו מכירים

בקרוב המוות ייעלם מהעולם
בעוד מעט יותר משני עשורים נוכל לבחור אם למות או לחיות חיי נצח ? המחלות ייעלמו מן העולם והמוח האנושי יוכל, באמצעות טכנולוגיה מתקדמת, להתחבר בכל זמן לכל הידע הקיים ביקום ? נשמע הזוי? לא אם שואלים את ריימונד קורצווייל, עתידן בעל שם עולמי ? אפילו שמעון פרס הוא מעריץ נלהב

Life Is A Stage Play NDE Rich Kelley  

החיים הם מחזה : עדות מרגע המעבר בן החיים שאחרי המוות- ריץ קלי

*

קשה לנו לדמיין ש"סוף העולם" או "סוף החיים" יכול להיות משהו טוב. דעו לכם שיש נשמות שבוחרות לרדת לחיים פיזיים בכדה"א רק כדי לחוות סוף – דבר שלא קיים במישורים אחרים בייקום. רק כאן- בעולם החומר, אפשר לחוות סוף. ואנחנו- בורחים ממנו כמו מאש, מפחדים. במקום לאפשר לאש להעיף אותנו מעלה- להבנה גבוהה של המשכיות החיים שלאחר החיים.
אבל הוא יכול, יהיה כאן הרבה הרבה הרבה יותר טוב מכל מה שנוכל לדמיין, אבל זה ייקח עוד זמן ועוד עבודה רבה וקשה לפנינו
בשביל זה אנחנו חייבים להשתחרר מתפיסות השבי שלנו , ובניהם הפחד מהמוות. זה לא דבר שיקרה ביום אחד,מדובר על תהליך של 25 שנים בערך. למה? כדי שהדור הישן  יפנה מקומו לדור צעיר להוביל תהליכים חדשים.

כמו שיציאת מצריים ארכה 40 שנה. הרי לא לוקח 40 שנה ללכת ממצריים לישראל, נכון? המטרה היתה שיתחלף הדור הישן בחדש.

אם חתמנו על מימוש תסריט מסויים שעדיין לא השלמנו , לא נבחר לצאת
ואם כן נבחר, מה שתמיד אפשרי, כי אנחנו חיים ברובד שבו יש בחירה חופשית, אז "זה לא סוף העולם"
אני יודעת , כי הייתי שם, כבר חוויתי את "סוף העולם" , אני כבר אחרי…
לא מתתי פיזית ,אני עדיין בגוף פיזי של אשה בת 45 אבל מדובר הרי על מוות תודעתי
אני צועדת עכשיו את צעדיי הראשונים בחיי החדשים ,כתינוקת בת יומה שנופלת וקמה, לא מפחדת מכלום,לא יודעת כלום, תמימה וטהורה, חשופה,שקופה
אני יודעת את הידיעה הזו ,לא כי קיבלתי אותה כאיזו אמת-על מאיזה גורו/מתקשר כולשהו. לא מדובר כאן באיזו אידאולוגיה/דת.

אני יודעת, כי חווייתי את זה. לא  על בשרי- כי אני עדיין חיה בתוך אותו גוף פיזי, אבל תודעתית: אני יודעת שיש חיים אחרי המוות , כי אני חיה אותם עכשיו

בתודעתי, בהוויתי

כאן ועכשיו

זה לא מדע בדיוני
זו לא מיסטיקה בגרוש
זה אמיתי

עד היום היינו צריכים למות מוות פיזי כדי להתגלגל שוב לחיים חדשים. הדור שלנו, כאן חיות עכשיו הנשמות הכי חזקות ואמיצות שחיו אי פעם בתולדות האנושות. יש לנו את הכוח להתמודד עם המעבר בין העידנים ולחיות חיים חדשים בתוך אותו גוף. מהו הכוח הזה? כוח המוח, כוח התודעה, יכולת גיוס אש הרצון ואוויר ההבנה כדי לברוא חיים חדשים

כולנו רקמה אנושית אחת חיה 

נשמות חיילים שנהרגים במלחמה, בחרו בפתח היציאה הזה בבחירה חופשית ובהתנדבות כדי לעזור לנו להבין שכולנו רקמה אנושית אחת חיה, כדי שנתחבר ונרקום בנינו הרמוניה , שנאהב=נבין אחד אח השני,שנרצה לתרום ולהיתרם,שנפסיק את האיבה בתוכנו ונחוש באור האהבה הבריאתית שנשלחת אלינו כדי לעזור לנו להתפתח, עד שנממש את הייעוד הייהודי שלשמו אנחנו כאן- להיות אור גם לגויים, להוריד רוח לחיי החומר ולא להיאחז בהם

 

מוות הוא להתפשט מכל הדברים שאתם לא. סוד החיים הוא למות לפני שאתם מתים כדי לגלות שאין דבר כזה מוות. אקהרט טול

יוסי שריד – נשמתי נפרדה מגופי !!!

מה שקרה לי לא עולה בקנה אחד עם תפיסת העולם שלי

 

אנחנו מפחדים למות כי נדמה לנו שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות, נדמה לנו שאין לנו זמן כי טרם הספקנו להשלים את כל מה שאנחנו רוצים לממש כאן. ואכן, אנחנו כורעים תחת עומס המשימות שעלינו להשלים. תיקונים, שיעורים, שאנחנו סוחבים איתנו דורות על גבי דורות, גלגולים על גבי גלגולים, בלי שאנחנו מודעים לכך שזהו- נמחקו כל ספריות הידע הישנות. החל מרגע השקט בסוף דצמבר 2012, אין לכם יותר קארמות. הכל אצלכם בראש. לבריאה יש אינטרס לאפשר לנו לסיים את התסריטים ולשם כך יורדים כעת מידעים אוויריים ואנרגיות אש, שהם הטכנולוגיה המתקדמת, שעוזרים לנו לקצר תהליכים. למה? כי לא רוצים שנחזור לכאן שוב. זהו, נגמר עידן.

הכל כתוב בתסריט. כדי לדעת אותו יש לדעת את עצמנו, להתחבר לחושים הפנימיים ,לרצות  להבין את עולם הסיבות הגבוה. לדעת להשתמש באש- בכוח הרצון שלנו כדי לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות.  הכל צפוי והרשות נתונה.

נתונה בידינו זכות הבחירה לבחור שלא לצאת באחד מפתחי יציאה. אנחנו הם הבוראים של חיינו . רק אנחנו בוחרים האם לצאת או לא לצאת בפתח היציאה שמגיע אלינו.
למעשה – כבר בחרנו. אנחנו כאן כדי להבין למה. הנשמה שלנו כבר חתמה על כל מה שצפוי ועדיין הרשות נתונה לנו לבחור את הדרך שבה נחיה ונמות.

יהוה ניסה לנווט בין הסטיות שאנחנו בוחרים בהן ולהרכיב את הכל לפאזל. לפעמים מצליח לו ולפעמים לא. מתי לא? בדר"כ כשהרצון החופשי שלנו בוחר לסטות מהתסריט. החל מרגע השקט בסוף 2012, יהוה סיים את תפקידו כשליט העידן וקוד הבריאה נפתח עבורנו להבין שאנחנו חלקי תודעה בוראת, כל אחד מאיתנו הוא האלוהים של עצמו בעולם שהוא יוצר לעצמו.

. כשאנו אומרים על אדם שהוא  "נפטר", אנחנו מוצפים רגשות עצב על האובדן שלנו אותו והפרידה, אבל הוא מבחינתו "נפטר" מנטל החיים כאן ועבר למימד הרמוני וטוב בהרבה,מקום שם קיימות הנשמות ברובדים תיאורטיים בלבד, ללא גוף פיזי. שם יש את האהבה ללא תנאי והשלווה שאין בעולמנו בכדה"א. תכלית קיומנו כאן היא התפתחות . לשם כך אנחנו מקבלים אור תנע (שמתניע אותנו) מהמקור. השלווה היא החושך כי היא מעודדת פסיביות,קיפאון.

Dying to be me! Anita Moorjani

 

לאחר התאבדות – קלי סאמי

קלי מתארת את חוויית המוות הקליני שלה בזמן שבין כאן ושם ובחזרה.

 מחקר טוען: יש חיים לאחר המוות

המחקר הרפואי הגדול ביותר שבחן תופעות של סף מוות גילה כי ההכרה עשויה להימשך גם לאחר שהמוח לא מתפקד לחלוטין. מדובר בתיאוריה מעוררת מחלוקת, שעד לאחרונה התקבלה בסקפטיות רבה.

צפו בסרטון » בדיחה שאפשר לצחוק ממנה ואפשר למות מפחד, במלוא מובן המילה  האשה בסרטון לא מתה בגלל הבדיחה. היא מתה כי הנשמה שלה בחרה למות בתאונה  , עוד לפני שנולדה. הכל כתוב.

סרטון וידאו הדמייה של יריות ואדם שכביכול יורים בו ולא מת : המשחקים האלו נועדו כדי שתחלחל לאנשים ההבנה שהחיים והמוות הם משחק ומוות איננו באמת סוף.

Anita Moorjani  החלמה מסרטן סופני תוך ימים – בעקבות חווית סף מוות

 

Shir Amitai  – "לעץ לא אכפת אם העלים שלו נושרים".

לעץ לא אכפת אם העלים שלו נושרים.
העץ לא מתאים את עצמו
לאיזה קונספט,
אין לו רעיון
איך העץ הטוב צריך להיראות.
הוא עץ.
אם עלוותו תיפול ארצה,
צמרתו תידלדל
וענפיו יישברו,
הוא לא יהיה פחות עץ.
אם יתמזג כולו באדמה,
החיים המתגלמים בו
לא יהיו פחות חיים.

החיים יעברו להתבטא
בצורות אחרות.

ובכלל –
החיים לא יעבר לשום מקום,
רק העין האנושית תראה אותם אחרת.
תגדיר כעץ או כאדמה
את אותו הדבר.

החיים עצמם לא הולכים לשום מקום
אלו רק הצורות שמשתנות.
אם אנו חיים, איננו יכולים להיות צורה.
אם אנו חיים, איננו יכולים למות.
החיים לא מתים.
הצורות משתנות.
המוות הוא שינוי הצורה,
הוא המרווח בין צורה אחת
לזו שתבוא אחריה.

החיים הם גל, של גאות ושפל, אור וחושך, סופים והתחלות של צורות.
המוות אינו שלב בין חיים לחיים,
הוא חלק בגל, חלק מהחיים עצמם.

השלווה לנוכח המוות
היא היכולת להכיל
את התוהו ובוהו
והחושך על פני התהום.
את המרווח הלא ידוע,
את הכלום שבין הצורות.
בין התקופות הברורות.
היכולת להכיל את חלקיקי החיים נטולי ההגדרות.
את המצב בו אין שום תשובה לשאלה: מה יש כאן?
אי השלווה, היא השאלות: מה ייברא? למה העבר לא קורה שוב?
הרצון למצוא צורות מוכרות. אי קבלה של אי הצורה.
אי שלווה, לנוכח בריאה לגמרי חדשה.

אני נותנת למחשבות למות,
וצופה בחיים החדשים המתהווים, הצומחים מכח עצמם.
לחיים יש כח כשלעצמם,
והוא כח הנביטה, הצמיחה, הזרימה.
התנועה, הפריצה.
הוא לא צריך את המוח שלי,
המוח שלי איננו המניע את כח החיים.
המחשבות שלי הן רק התבטאויות אנרגיה, צורות חיים חולפות.
חלקן חיות, הוות. חלקן שאריות מהעבר, שמתו כבר מזמן.
רעיונות לגבי עצמי, לגבי איך שזה צריך להיות.
איני צריכה לערב את האנרגיה מן העבר, כדי ליצור את ההווה.
אני יכולה להניח לחיים
שיקרו בי מעצמם.

החיים עצמם יקרו דרכך. יתבטאו דרכך.
הכירי בך כחיים. הרשי לעצמך לא לדעת. לא לשלוט. לא להבין.
הרשי לעצמך למות.

***

ישראל, דצמבר 2011. עדיין במצב מלחמה . אזעקת טילים . נפילה .חלונות רועדים

השכנה קוראת לי מהמקלחת לעזוב הכל ולרוץ למקלט.

לא, אני לא בעזה,אני במושב ליד רחובות. זה קרוב. ממש קרוב. נוגע לא נוגע,

לאן בני האדם רצים? ממה בורחים?

אשליית הזמן הלינארי גורמת לנו לחשוב שהמוות הפיזי הוא הסוף, הפחד מהמוות משבש את המשך המימוש שלנו את התסריט , את הייעוד שלשמו אנחנו חיים כאן,אבל זו טעות. כל עוד אנחנו כאן, סימן שיש לנו עוד עבודה להשלים.

*

אחד הטכסטים הראשונים שהעלייתי לאוויר עם פתיחת אתר שינוי תודעתי

30 ינואר 2012 : עדי טלמור התאבד היום  .  אסביר מדוע המעשה הזה משמעותי

עדי טלמור היה שדרן ידוע ברדיו. ולכן ברור שהמעשה שלו משודר בכל המדינה
עדי היה שליח שנועד לעורר בארץ את הסוגיה של בחירה עצמאית לקחת את חייך בידייך, תרתי משמע
הנשמה שלו בחרה עוד לפני רדתה לעולם הזה את פתח היציאה ואת הדרך שבה ימות
כל חייו חי בשליחות כדי להביא למודעותנו את ההבנה שביכולתנו לקחת אחריות לא רק על חיינו אלא גם על מותנו.
הרבה למדתי בשיעורי תודעת על על כך שיהיה רוב גדול של הרבה אנשים שיבחרו לא לעשות את השינוי התודעתי אלא לעזוב,בבחירה מודעת ומרצון חופשי
לא הבנתי איך זה יקרה,אבל הנה,עכשיו מתבהרת התמונה:
עדי טדמור בחר בדרכו כדי להביא לאנשים כאן תודעה חדשה,הבנה שייטב אם יקחו אחריות על חייהם כמו גם על מותם
השליחות שלו מעוררת עכשיו דיון סוער ברדיו לגבי נושא הבחירה העצמאית של אדם לסיים את חייו.
עדי היה חולה סרטן סופני כך שמבחינתו "כאילו" לא היתה לו בחירה, אבל ברור שהיתה לו והוא בחר (הרי יש הרבה כאלו שבחרו להתגבר על הסרטן והצליחו לרפא את עצמם. לא בגלל שיטה טיפולית כזו או אחרת אלא כי זה היה חתום להם בתסריט, הם רצו להבריא כדי להשלים את הייעוד שלשמו ירדה נשמתם לעולם- הבנת כוח הריפוי העצמי באמצעות התודעה והבחירה החופשית.)
עדי טדמור מפלס בבחירה שלו את הדרך לרבים אחרים שיבחרו בה
נכון, תתהווה כאן מסה קריטית מספיקה כדי לעשות שינוי,לעבור לעידן חדש, אבל יהיו רבים שיבחרו שלא לעשות את השינוי. להם יהיה מאד קשה לשרוד כאן בעולם המשתנה וסביר שיבחרו לעזוב

איך יעשו זאת אם יש חוקי מדינה שאוסרים התאבדות?
אז הנה,לשם כך עשה היום עדי טדמור את מה שעשה

ברדיו לא מפסיקים לדבר על זכותו העצמית העצמאית של כל אדם באשר הוא להחליט על חייו ועל מותו
רב מקובל מהאליטה של החברה החרדית מצהיר בלי פחד ברדיו: עד עכשיו ההלכה אסרה על אדם לבחור בחיים או במוות
. אני לא יודע מה יהיה מעכשיו,אולי אשנה את דעתי

וכדי  לסייג את דבריי, הבהרה:

התאבדות היא לא דרך מודעת.
בדרך כלל התאבדות היא בריחה וחוסר רצון להמשיך ולהתמודד.
כאשר אדם מגיע להבנות גבוהות על מהותו ועל מהות הבריאה, הוא מבין את המשחק ובוחר להישאר כדי להשלים אותו בדרך הזורמת והקלה ביותר עד פתח היציאה הקרוב שלו.

זה מאבק שראוי להילחם בו


סרטון קצר של ישראלה יועד שמתארת איך איך לחיות חיים ארוכים ובריאים יותר: ע"י פיתוח תודעת ההמשכיות וניתוק הרגש-המים שמביא איתו את הפחד מהמוות הפיזי של הגוף.

קוד המוות

המלצות סרטים :
i origins   סיפור על מדען שמגלה את עולם הרוח בחיפוש אחר בתו שנעלמה לגלגול אחר
סערת החושים של אנה סיפור על חיבור בינאישי בין גלגולים.
לחלום אותך. "What dreams may come"  בעל שמצליח להביא אליו את אשתו מגיהנום לגן עדן
רוח רפאים gohst אדם שנוקם לאחר מותו בחבר ו שבגד בו עם אשתו ורצח אותו לגנוב את כספו
לופר מעבר במנהרת הזמן בין גלגול שלך בהווה לזה שבעתיד

 המדע וחווית הקירבה למוות

קרדיולוג שחקר את חוויית הקירבה למוות והפריך את הנחת היסוד המדעית השגויה שמניחה שההכרה היא תוצאה של פעילות מוחית


כך מסביר הקרדיולוג: ע"פ ההנחה המדעית הרפואית ההכרה היא תוצר של פעילות מוחית ואי אפשר להיות בהכרה בזמן דום לב וכשהמוח לא מתפקד
זו רק הנחה וכעת הפרכתי אותה במחקר שעשיתי עם אנשים שחוו מוות קליני ודיווחו בפרטי פרטים כל מה שעבר עליהם בזמן שהיו חסרי הכרה, כך הבנתי שהמידע איננו מאוכסן במוח אלא יש רמה גבוהה יותר של הוויה תודעתית שמאפשרת לאדם לחיות גם מחוץ לגוף הפיזי

תוצאות המחקר שלי פיתחו אצלי סקרנות להבין היכן ממוקמת ההכרה-אם לא במוח, אז מהו המקום שממנו מגיעה ההכרה שלנו ? זהו מקום שבו לא קיים מרחב הזמן והמקום, מקום שבו האדם חווה אחדות,הוא מחובר להכל ולכולם בקשר של אהבה ללא תנאי.

אנשים שחלקו איתי את חווית הקרבה למוות היו המורים שלי. שיניתי את כל התפיסה שלי אודות חיים ומוות.
האנשים האלו אמרו לי שלא צריך לפחד מהמוות כי המוות איננו בכלל מוות אלא יש המשכיות. אתה ממשיך לראות את הגוף שלך גם כשאתה מחוץ לו ומרגיש חי
הם אמרו לי שמה שחשוב בחיים זה לחיות באהבה ללא תנאי, קבלה וחמלה כלפי עצמך וכלפי אחרים והטבע
הם מדווחים על הגברת הרגישות : יכולת חושית גבוהה בהרבה ממה שרוב האנשים חווים היום: יש להם יכולת להתחבר לחושים הפנימיים שלהם , כי הם לא תלויים בחישה הגופנית

שינויים בהכרה בהחלט משפיעים על תפקוד פיזי-עצבי של הגוף, למשל-באפקט הפלציבו רואים את זה יפה-יש שיפור ניכר במצבם של מטופלים שמאמינים שהם נרפאים גם ללא השפעת החומר הכימימשמע:" שההכרה איננה פועלת מתוך המוח החוצה אלא ההיפך-מבחוץ, מאיפהשהוא בייקום-פנימה. הגוף הפיזי העצבי הוא קולט ומשדר.

 

רגע השקט ותחיית המתים

 

מוות קליני עדויות מרתקות מהחיים שמעבר

 


צפו בסרטון » How To Leave Your Body


צפו בסרטון » ד"ר מודי החיים שלאחר החיים


צפו בסרטון » if i die young


אשה שמצאה דרך להשלים עם המוות ועם מחזור החיים- החזרה לאדמה : המציאה פתרון אקולוגי למיחזור גופנו
היא מציעה לנו להשתמש בפטריות שיעכלו ויפרקו את הרעלים בגופנו לאחר המוות

צפו בסרטון » Jae Rhim Lee: My mushroom burial suit


צפו בסרטון » Michio Kaku on Life After Death, Creationism and Scientific Evidence of Geological Time


כולנו נמות בסוף, מה, לא שמעתם ? /עמיחי זלינקובסקי


צפו בסרטון » Dannion Brinkley with Lisa Harrison  דניון מספר על 3 חוויות ה "כעמט מוות"


 

צרכים

מה באמת אנחנו צריכים כדי לחיות בעולם הזה? את המעט שהוא בעצם הרבה,לעשות את שנועדנו לעשות,בפשטות ותמימות.

המילה "תמים" משמעה "שלם".אני צריכה לעשות את מה שאני שלמה איתו. אתם יודעים מה אתם צריכים?

אני נדרשת בימים אלו לעבור שינוי תודעתי מהקצה אל הקצה
וכיאה לתלמידה שרוצה באמת להפנים את השיעור, אני עוסקת בללמוד וללמד באותו הזמן..

אני נדרשת להשלים עם קיומי כאן בעולם שבו אחד הצרכים האנושיים הכי בסיסיים, איננו לגיטימי
עשיית צרכים
כדי לעשות את שאתה צריך לעשות, עלייך להתחבא , שאף אחד לא יראה,לא לדעת,לא לגעת,לא לראות
זה מגעיל,זה מזוהם,זה מסוכן,זה מלוכלך
אבל זה נוכח
זה העולם שלנו.זה החרא שאני צריכה להשלים עם קיומו, עם קיומי, בעולם שאינו מושלם
זה החרא שרוב האנושות ה"נורמלית" מעדיפה להוריד יחד עם המים באסלה. המים שכל כך יקרי ערך עבורנו, המים שנותנים חיים, באר קיומנו שממנה אנו לוגמים את אנרגיית החיים

בני באר בן ה 4 גדל בלי חיתולים מיום היוולדו והורגל לעשות צרכיו בחוץ.
באופן הגייני וששומר על הסביבה: חופרים בור  ומכסים באדמה ועלים. מחזירים לאדמה את השאריות שאיננו זקוקים להם. מה יותר טבעי וברור מאליו מאשר זה?
אבל איך עושים את זה כשאתה חי בתוך עיר ? איך עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות ? בגן הילדים ובמרחב ביה"ס שילדיי הגדולים כעת נוכחים בו אין שיחים להתחבא מאחוריהם

אחרי הרבה שנים בחינוך ביתי חופשי  אנחנו נדרשים להסתגל למערכת.
איזה עולם מעוות. למה אנחנו בכלל צריכים להתחבא כשאנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות
בני  לא מסכים לעשות בשירותים. מוכן להתאפק ובלבד שיוכל לעשות את צרכיו על האדמה
הוא יודע משהו אחר כי בבית של אביו הוא כן עושה בשירותים, אבל איתי זה אחרת
כשאתה יודע משהו, אינך יכול להתעלם מהידע הזה ולחיות כאילו אינך יודע
בני יודע את המשהו הזה וקשה לו להשלים עם ההכרח לשנות הרגלים
קשה לו…קשה לי.. ברור,כן… זה אני , זו האחריות שלי, אני יצרתי את המצב הזה בבחירות שלי ולכן צריכה לקחת אחריות על ללמד אותו משהו אחר עכשיו
משהו שאני עצמי אינני שלמה איתו
איך אני אלמד אותו לעשות משהו שאינני עושה בעצמי? אף פעם אינני משתמשת בשירותים ציבוריים. שם זה באמת מזוהם. שם זה המקום שאליו מתנקז כל הרעל, כל הזוהמה של בני האנוש שמאכילים עצמם ברעל ואז מוציאים ומנקים את המקום ברעל כימי יותר חזק
איך אצליח לשנות את התודעה שלי מהקצה אל הקצה ? איך אני עכשיו משלימה עם הוויתי בעולם כזה שבו צרכים פשוטים נחשבים מילת גנאי שעלינו להסתיר
איך אני , שגם מרחבי הערבה היו "קטנים עליי", נכנסת כעת לחיות במרחב עירוני שבו אספלט ובטון מכסים כל קשר עם האדמה

למה אני עושה את זה?
כי לחיות בגן עדן זה סבבה,אבל בגן עדן אין התפתחות
וללמוד את השיעורים הקשים שאני מתנסה בהם עכשיו, זו ההתפתחות שתקדם אותי ותאפשר לי לממש את הייעוד שלי באופן השלם ביותר
המושלם באי המושלמות שלו
בתמימות