כאן המקום עבורי לשתף ברגעי החסד של חיי האישיים, רסיסי אור של חוויה,הבנות,רצונות, מחשבות,בחירות. המקום הפרטי בו אני מי ומה שמהדהד ממני לעולם. כאן אני משמיעה את קולי המזוקק , הטהור שבוקע ממיתרי נשמתי ,בוער בי ומדליק את מוחי הקודח: לחשוב, להבין, לדעת.
כאן ,שם ובכל מקום וזמן – הנני, ללא הפרדה בין העיסוק ה"מקצועי" שלי, לימודים, עבודה,ילדעים,בית,חברים, הכל רצף אחד מתמשך של התנסויות, משחקי חיים.
עדכונים על שיתופים חדשים אני מוסיפה בתגובות. מה שמופיע ראשון הוא האחרון…
מאי 2012: החלטתי הפעם לכתוב פוסט בנימה אישית. הוא לא מופץ מחוץ לאתר כאן,אז בבקשה שימרו עליו ככזה ואל תפיצו אותו ברבים ברשת, בפייסבוק וברשתות החברתיות. מי שצריך לקרוא את זה יגיע לכאן.
זהו חלון שאני פותחת רק לקוראים אותי כאן בעקביות בבלוג באתר שינוי תודעתי , לאלו הבוחרים לקבל עדכונים למייל הישיר ומכוונים על התדר שאני מהדהדת מתוכי לעולם.
זהו חלון רק לאמיצים שמעיזים להסתכל מבעד לעיני רוחי ולראות מעבר.
אני משחררת את המילים לאוויר מתוך ידיעה שעידן מערכות ההסתרה הסתיים , כך שבמוקדם או במאוחר מילותיי אלו ייחשפו. מי שירצה, יכול לחדור כבר עכשיו מבעד לטווח ראייתו הפיזית ולדעת את הטכסט שאני מביאה כאן היום גם בלי לקרוא בעיניו הפיזיות. לשם כך יש לכם את העין השלישית. אליכם שלוחות מילותיי אלו. דברים קורים תמיד בזמן נכון, יהה אשר יהה
שאריות של החיים, זו המנגינה שליוותה את המוות התודעתי שלי
השיר ששרה יובל דיין בתחרות the voice השבוע 02/05/2012 : שאריות של החיים/עידן רייכל , לא מפסיק להתנגן במוחי
מתוך הזמזום הפנימי של המילים והמנגינה , בוחרת לשתף
מה הזמן מסמן לי, זה הכל שאריות של החיים
ולחיות את הרגע, להתחיל לאסוף את השברים
אולי אצא יותר, אתחיל קצת למהר
להתחיל להסתדר, ולעשות קצת רעש
אולי מקום אחר, מקום יותר בוער
להתחיל קצת לקלקל, ולתקן עוד פעם
יובל דיין בחרה להפסיק להשתתף בתחרות מתוך חיבור לחושים הפנימיים – היא ידעה מה מדוייק עבורה עכשיו ובאומץ,ללא חשש לחרוג ממסגרות החשיבה הנורמטיביות ,בלי להתבלבל מהכסף ולהסתנוור מהפרסום ,בלי לפחד מהפרת החוזה עם ההפקה ובלי לחשוב על מה יגידו אחרים, היא החליטה מתוך הקשבה לקול הפנימי שלה, זה שיודע. אין לה זמן עכשיו להתחיל לקלקל ולתקן עוד פעם. ברגע שהיא הבינה מה מדוייק לה-היא יכולה לקבל החלטות מתוך המקום הזה בשיקול דעת עצמאי , ולא מתוך הליכה עם הזרם שסוחף אותה למציאות שהיא יודעת שתקלקל ותפגע בקצב האישי שלה, תסיט אותה מהתסריט הנשמתי שחתמה עליו. חשוב שקולה של יובל דיין יישמע עוד הרבה ולמרחוק ויהדהד לכולם, עד שנחצה את גבול המסה הקריטית של אנשים אמיצים שלא מפחדים לעשות שינוי, ואז זה יקרה-נוכל כולנו לפרוש מהתחרות ולדייק את הבחירה שלנו ,לחיות את מי שאנחנו באמת .
קצת רקע… מאיפה הכל התחיל:
תמיד אהבתי לכתוב -לחלוק את עולמי הפנימי באמצעות המילים. תמיד ידעתי את כוחה של מילה בבריאת מציאות. עד היום רק כתבתי. כעת העת עבורי לדבר, להשמיע קולי, להוציא את המילים מהכוח לפועל- לתת להן אנרגיה ולקבל באמצעותן אור תנע -זו האנרגיה שמתניעה אותנו , שמחייה אותנו. תדרי התודעה החדשה יוצאים מצאקרת הגרון ונצרבים בחוש השמע . לכן עלינו לדבר ולהקשיב.
כדי לממש את הבנתי התיאורטית, יצרתי מסגרת שתאפשר לעוד נשים וילדים להשמיע קולם כי נשים נועדו ליצור שנוי , להביא לעולם את הילדעים שנולדים יודעים . ומכאן החיבור.
מפגש שירה מהנשמה-מהבנת מהותי להשמעת קולי, עם רונית שפי, התקיים בבית שינוי תודעתי . רונית מוזיקאית ומרפאה בקול וצלילים ובשילוב ההבנות התודעתיות, בנוכחות נשים וילדים -כך נשמע הקול למרחוק.
בגלגול הקודם שלי-כאמא לארבעה ילדים בחינוך ביתי-12 שנים היה זה כל עולמי, האימהות היתה המהות שלי ובאמצעותה מימשתי את התסריט שנועדתי ללמוד ממנו. למדתי עם ילדיי ובעיקר למדתי מהם, את היותי מי שאני. חייתי חופש בבועה במרחבי מדבר הערבה.
את מילותיי כתבתי אז בבלוג באתר באופן טבעי: חיים_חופש_בערבה_בלוג_משפחה_בחינוך_ביתי
במדבר היה סבבה, חייתי חופש, עשיתי מה שאני רוצה עם ילדיי: טיילנו, יצרנו,למדנו,עשינו,בנינו,ניסינו… חופש היה שם בשפע אבל התפתחות לא, כי לא הייתי מי שאני באמת ולא התמודדתי עם אתגר העצמאות שחיכה לי . ביום שנפתחה לי השליחות,הייתי חייבת להתחבר לעצמי. פתחתי דף אישי חדש שקראתי לו עצם מעצמי – כמו חווה שנבראה מעצם מאדם אבל בחרה להיות תודעה בוראת עצמאית. אחרי שנפרדתי מהמדבר ומהנישואים, עברתי כחד הורית לצפון והמשכתי לכתוב בדף בלוג חדש בבאופן טבעי מהות_החיים . היתה זו תקופת המעבר-התפר בין הישן והחדש שלי. נסיון הישרדות קשה.
מצאתי עצמי נפרדת ממסגרות פיזיות,מסגרות חשיבה והתנהלות שהיוו את אבני היסוד של תפיסת עולמי ונשאבת למהות חדשה-לשליחות שנפתחה לי לקדם שינוי תודעתי . התחלתי ללמוד את מידעי תודעת העל ופתחתי דף בלוג חדש שנקרא שינוי_תודעתי_בעידן_החדש–
במהלך אותה שנה איבדתי עוד ועוד ועוד מכל מה שהיה לי: בית,משפחה,ילדים,אוטו,כסף,ובעיקר-איבדתי את דעתי, איבדתי את המהות – האימהות שהייתי, שהיתה אי של מהות עבורי , נאלצתי לוותר על כל מה שהאמנתי בו עד אז כי הבנתי שהכל משתנה ואין לי דרך לעצור את מגמת השינוי . אני יכולה להתעקש להיאחז באדמה שתמיד כמהתי לחיות במיזוג מלא איתה-עם הטבע שלי,אבל לא קיבלתי מימון לחיים האלו. הייתי חייבת להתנתק מהאמא שבי, מאמא אדמה . לקח לי הרבה זמן להיות מסוגלת לשחרר את הדבר הכי יקר לי,בשר מבשרי-דם מדמי-ילדיי. הילדעים שיצרתי בעצמי מתוך עצמי-הנקתי והענקתי, שנים על גבי שנים.הם ידעו מה מדוייק להם יותר ממני אז , וביקשו לעבור לגור עם אביהם בעיר. מתתי. למדתי ממידעי תודעת העל על כך שסוף העולם יהיה תודעתי ולא פיזי,אבל לא הבנתי מה הכוונה ,עד שחוויתי את זה על בשרי,בגופי ונשמתי, בכל רמ"ח איברי. חוויתי את הסוף. ברגע השקט , מתתי בעודי נושמת וחיה באותו גוף פיזי.
אני יודעת שיש חיים אחרי המוות כי אני חיה אותם עכשיו. זו הזכות הגדולה שהדור שלנו זוכה לה. זו התמורה לעבודה הקשה שלנו,לחיים בעומס מטורף של משימות- לעבור גלגול בתוך אותו גוף פיזי. לחוות סוף והתחלה חדשה באותו זמן.
הפרידה מהמהות האימהית שלי,מהאדמה שהייתי-בסיס קיומי לילדיי להיזון ממנו,היתה קשה מנשוא, אבל בלתי נמנעת.האדמה משתנה. היא כבר לא יציבה כשהיתה. עולמי חרב עליי , חורבן הבית. הבנתי שכדי לברוא עולם חדש יהה עליי לשחרר את הישן. עברתי מחורבן הבית הפיזי לבריאת הבית התודעתי
אני עדיין קיימת ונוכחת (מעט…) בחיי ילדיי, אבל המהות השתנתה. הם עצמאיים עכשיו, חופשיים לדרכם. בחרתי לשחרר שליטה על הבחירות שלהם. הם יודעים טוב ממני מה נכון להם. זה נגמר. כל שנות החינוך הביתי ידעתי שיום אחד אמות בתאונה. הייתי נהגת שודים ונרדמתי בנהיגה. היה ברור לי מה התסריט, לכן בחרתי בחינוך ביתי, כדי להספיק לתת לילדיי כמה שיותר שאוכל לפני שזה ייגמר. אכן מתתי בתאונה. האוטו הלך טוטלוסט . לגופי הפיזי לא קרה כלום אבל מתתי. ראיתי את האור בקצה המנהרה קורא לי: בואי הביתה, למרחבי החופש שמהם הגעת. ברגע האמת הייתי חייבת לבחור. בחרתי לחזור. למה? כי ידעתי שיש לי כאן עוד תפקיד. יש לי ייעוד שמחכה שאממש אותו.
התחלתי להבין הבנות חדשות וליישם אותן בחיים הארציים, עוד לפני שהיה לי מימון. ידעתי, שכדי לברוא מציאות עליי לשדר לבריאה לא רק רצון אלא גם לפעול באופן אקטיבי . התחלתי ליצור את אתר שינוי תודעתי והעלייתי אותו לאוויר, בעודי נודדת עם ילדיי ללא בית פיזי. רק כשהסכמתי לשחרר אותם למשמורת אביהם,אז,רק אז התחלתי לקבל מימון אנרגטי שהיה חתום לי מראש: רק כשדייקתי את מה שאני צריכה לעשות עכשיו ופעלתי ליישום-קיבלתי פתאם גם בית פיזי -ליצור בו מרחב התפתחותי: בית שינוי תודעתי . רק כשמצאתי את המקום הפנימי-זה שבו אני שלמה עם מי ומה שאני ומרשה לעצמי להשמיע את המילים שלי במקום וירטואלי שהדיו רחוקים יותר משאדע, באתר שינוי תודעתי (שעלה לאוויר אגב רק לפני חודשיים וחצי, וכבר עם 1800 מבקרים, ומופיע בעמוד הראשון בגוגל,באופן טבעי-ללא שום קידום ממומן), רק אז- נמצא עבורי גם המקום הפיזי-זה שתמיד חיפשתי ולא מצאתי בשום מקום.
בחזרה לשיר ששרה יובל דיין: אתם מבינים כעת את ההזדהות שלי עם המקום הזה ,עם ההבנה של "מה הזמן מסמן לי" , הכל שאריות של החיים…
מקום אחר, מקום יותר בוער (ואיזה סלסול יש במקצב, איך המנגינה מכוונת להעלות את התדר במילה "בוער" . מקסים בעיני. יצירת מופת .)
כמי שנועדה לפלס דרך,כמי שכבר עברה את ההתנסות של לקלקל ולתקן עוד פעם, למדתי בדרך הקשה
אני יכולה היום להמליץ לכם- אל תבזבזו אנרגיה על לקלקל . אתם יכולים בעזרת התודעה-להבין היום,ולחסוך מעצמכם את התיקון אח"כ.הקדימו את המחשבה תחילה לסוף המעשה.
תודה
אהבה ,נעמה
***
אני ממשיכה לעדכן ברסיסי הווייה מחיי האישיים, אם יש לי בכלל כאלו, אינני בטוחה, היות וכל מהותי מוקדשת למימוש השליחות: לקדם שינוי תודעתי , וגם תפקודים "ארציים" מהולים באותה המהות. הכל אחד
בקיצור- גלגלו למטה לקרוא את התגובות – כי שם אני מעדכנת…
כאן שם ובכל מקום שבו אני משתפת בחוויותי האישיות – זה הבלוג האמיתי
יאללה, ביי…
***