הקוייח

אילריון מרקולייף מאלסקה, ה-"קוייח"  – השליח האחרון בן שבט אונאנגן – שליח ליבת מים שגדל כל חייו בתרבות הילידים המסורתית באחד האיים ליד אלאסקה עם זקנות השבט שבחרו בו להעביר מסר לעולם כי הבינו שדמות גברית תתקבל יותר באהדה בקרב האנושות

מה זה קוייח 

המשמעות המילולית  היא היד המושטת החוצה מן הגוף. הכוונה היא לשליח, נשא של ידע קדום שאמור להעביר את הידע שהועבר מפה לאוזן במשך אלפי שנים, כדי שהמסורות הקדומות שלנו לא יאבדו.

חגיגת המוות ולא פחד מוות  

 "אצלנו בשבט, כשתינוקות נולדים, אנחנו בוכים. כשמישהו מת, אנחנו חוגגים. אנחנו מבינים שאנחנו בסך הכל ישות רוחנית שמתגלגלת בגוף אנושי. זה קיום מאוד דחוס ומוגבל, וכשאתה מת כולך הופך חופשי. אתה חוזר להיות רוח משוחררת מצורה, ואת זה צריך לחגוג"

אמון ואמונה  

"ציפורים לא דואגות מניין יגיע האוכל שלהן מחר. הן פשוט נותנות אמון ביקום"

"האנשים כיום לא מבינים שהם חיים בחברה הפוכה, שהם הפכו את חוקי הקיום. הם פונים לאמונה דתית, אבל מהי אמונה בעצם? זה משהו שאנחנו שואלים ממישהו אחר שחשב או הרגיש כך בעבר. אמונה מבטאת את חוסר היכולת לבטוח בעצמנו ולהקשיב לעצמנו"

אלוהות

אנחנו חיים בפחד משום שאנחנו לא מבינים שהאלוהות לא מתעניינת במה שיצרנו או במה שאנחנו רוצים. הרוח שנמצאת בכל הדברים, הדבר היחיד שחשוב מבחינתה הוא אם אנחנו חיים ברגע. אם אנחנו מקשיבים ללבנו. המקום היחיד שבו אפשר למצוא את אלוהים הוא ברגע הזה עצמו. זה מקור הכוח האינסופי. אנחנו כל הזמן עסוקים בעתיד ובעבר, מסתכלים מחוץ לעצמנו כדי לחפש תשובות, בעוד שהכל נמצא כאן ועכשיו ובתוכנו.

ילדעים 

המורים של כולנו להתנהגות אנושית הם ילדים בני שנתיים. כשילד בן שנתיים מרגיש משהו, הוא מביע אותו מיד. כשהוא שמח כל גופו שמח. כשהוא כועס כולו זעם. גם אנחנו צריכים לבטא את רגשותינו באותו רגע ממש"

ביטוי  רגשות

"אנחנו צריכים לבטא את רגשותינו באותו רגע ממש. מי שלא עושה זאת באופן טבעי, יוצר בתוך גופו בריכות של מים עומדים, אנרגיות שכלואות בגוף שהופכות למחלות נפשיות ופיזיות. אנחנו חיים בחברה שאינה מעריכה הבעת רגשות, שחושבת שכולנו צריכים להיות כל הזמן בשליטה, שאסור להביע רגש — ובזאת אנחנו בעצם אומרים לאנשים שאין להם באמת מקום בטוח, שאין מקום שבו הם יכולים להביע את רגשותיהם

 למידה IN חינוך OUT

"מה שהורים צריכים לעשות למען ילדיהם — רק לייצר עבורם מרחב ללמידה. לא ללמד, לא להנחות ולא להגיד. רק לאפשר להם ללמוד לבד"

"אותי גידלו בדרך הנכונה לחיות. הדרך שבה בן האנוש נוכח תמיד ברגע, קשוב למה שלבו אומר לו. אני חושב שזה מוזר מאוד שאנחנו צריכים ללמוד, מתכתיב חיצוני, מה רע ומה טוב לנו ולאנשים אחרים. קשה לי להסביר כמה זה לא הגיוני.

"אני גדלתי בלי לשאול שאלה אחת. למדתי להיות אונאנגן, להיות גבר, לנהל מערכות יחסים עם עצמי ועם אחרים, לאהוב, לחלוק. מי שלימד אותי את רוב מה שאני יודע על כל זה – המנחה הרוחני שהיה לי בגילאי 13-6 ,החליף איתי בכל התקופה הזאת אולי 200 מילה. למדתי מזה שהוא וזקני השבט – הם פשוט היו מי שהם"

"באוניברסיטה מלמדים אותם לחשוב בצורה מסוימת. גורמים להם להאמין שפותחים להם את המחשבות, אבל בעצם זה ההפך. סוגרים ומקטינים ומכוונים את כולם באותו הכיוון"

נשים נועדו ליצור שינוי 

"women should lead the way"
"נשים הן קדושות, הן תמיד היו. הרחם במרכז היקום, איך שלא תרצי לקרוא לזה — אלוהות, רוחות קדושות, המקום הפיזי הזה זהה לרחם הנשי. לכל אשה ואשה יש העתק ממנו בגופה. נשים צריכות להוביל. זה ברור. לצערי הגבריות, וזה קרה בו בזמן בכל העולם, השתלטה על הכל והחלה להרוס, לשלוט, להיאבק ולדכא את הצד הנשי. המבנה הבסיסי, הראשוני, שאיפשר לנו לחיות בהרמוניה עם כל יצירי הבריאה ועם האדמה עצמה, נהרס. קהילות שהתבססו על אלוהות נשית או כוהנות גדולות נמחו. עלינו לתקן זאת כעת.ראשית על הנשים לרפא את עצמן ממאות רבות של התעללות, הקטנה ודחיקת מקומן. את נולדת אשה, וטבועה בך המורשת הקולקטיבית הזאת, של ההשתלטות הגברית. כך כל אשה ברחבי העולם היום. ואת זה צריך לרפא. נשים, אם רק יתאגדו יחד, יכולות לרפא זו את זו. אין להן צורך בעזרה חיצונית"

איחוד אנרגיה נקבית ואנרגיה זכרית – ביטול הדואליות

. אנרגיה זכרית ונקבית נמצאים במאבק כשיש דואליות. היא נוצרה ברגע שאדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע. בנקודת ההתפתחות הזו החלה הדואליות להתהוות בתודעת אנוש: הצורך להפריד טוב מרע, זכר ונקבה וכל שאר הקטבים. אנחנו נדרשים כעת לחבר את האנרגיה הנקבית והגברית ולחזור לתודעת אחדות – שהכל מחובר

כדי לעוף נדרשות שתי כנפיים:פיזיים ורוחנים,זכריים ונקביים, חיים ומוות

אהבה   מין 

צ'אקרת הבסיס- צ'אקרת המין היא זו שנותנת חיים ומוות.כשגבר מקיים יחסי מין עם אשה ונכנס רק עד צאקרת הבסיס וגומר שם, הוא מטעין עצמו באנרגיה של מוות. לעומת זאת כשיש אהבה ברמה רוחנית גבוהה וחיבור נשמתי אמיתי ועמוק, האנרגיה עוברת לצאקרת הלב ומטעינה את כל הגוף באהבה ומשם יוצרת אדוות של אהבה בכל העולם

 כוחה של תפילה  בחיבור נקבי וזכרי, מעלה ומטה

מקור כוחה של תפילה בהדדיות- בזרימה האנרגטית משני כוונים : האנרגיה זכרית מעלה את התפילה שלנו מעלה והאנרגיה הנקבית מקבלת את הכוח מלמעלה . כדי שתפילה תתגשם, יש להבין שנדרש חיבור בין הנתינה והקבלה, בין תנועת הבקשה מעלה ותנועת הקבלה מטה. אנשים שמתפללים בבקשה לקבל לא מאפשרים לאנרגיה לזרום דו כווני.

הוא סיפר על איש שראה אותו רוקד את ריקוד הגשם במדבר שלא ירדה בו טיפה 9 שנים ואחרי כמה שעות ירד גשם. אז שאל אותו אם ואיך הוא התפלל לגשם ומה הוא ביקש. האיש הזה אמר – לא ביקשתי כלום. רק הודייתי על הגשם שירד. זו האמונה שהרידה אותו.

איכות הסביבה

אנחנו חושבים שמכוניות היברידיות זה רעיון טוב, נכון? זה מוסרי לנסוע במכונית כזו. אבל אילו אנשים, במדינות עניות, כרו את המינרלים שייכנסו לתוך הבטרייה הזאת? מי האנשים בעולם השלישי שימחזרו את הבטרייה הזאת, אחרי שתמכור את המכונית, וירעילו את עצמם לדעת, בזמן שאתה מרגיש טוב עם עצמך כי אתה לא מזהם את הסביבה. אל גור עשה סרט על איכות הסביבה ושכח להזכיר בו דבר אחד פשוט — אנחנו צריכים להיות פשוטים יותר. אנחנו הורסים את העולם, מנצלים את כל המשאבים, מיקסמנו את הניצול ועכשיו אנחנו נוגעים בנקודת האל חזור. אבל אף פוליטיקאי לא ישרוד אם הוא יגיד לאנשים להפסיק. להיות פשוטים יותר. לצרוך פחות.

ממחאה נגד הישן ליצירת החדש

לא להגיב למה שקיים אלא תמיד ליצור משהו חדש מתוך הוויה נוכחת ברגע. כשאנחנו מתנגדים למשהו אנחנו מעצימים ומקבעים את המציאות שאנחנו רוצים לשנות. הוא נתן דוגמא לעובדה שיש היום בעולם המון המון ארגונים סביבתיים שפועלים בנושא איכות הסביבה אבל עדיין המצב הסביבתי נהיה רק יותר גרוע. זה משום שהארגונים האלו מנהלים מאבקים נגד המציאות הקיימת ובכך מנציחים ומשמרים אותה.

הכחדה 

המין האנושי נמצא בסכנת הכחדה, אלא אם כן נשנה את התודעה שלנו. אני הקוייח האחרון שחי, משום שזקני השבט שלנו ידעו שאם לא יהיה שינוי, האנושות תיכחד בימי חיי. גם הדלאי למה הוא כנראה הדלאי למה האחרון. ככל הנראה מאותה סיבה. זה ידוע. אז אני עושה מה שאני יכול כדי לעזור למין האנושי לא להיכחד. זה לא ייקח 50 שנים. זה אפילו לא ייקח 20 שנה. הכל יישאר על מקומו, רק המין האנושי לא יהיה קיים עוד. כדי שזה לא יקרה, עלינו לשנות את התודעה. וזה לא פשוט. עלינו להפוך לאהבה. איך? כשאתה אוהב, כשאתה רק אוהב, הכל הוא אהבה

 

2 תגובות בנושא “הקוייח”

  1. תקציר תובנות מוובינר ב 17/6/18 עם אילריון מרקולייף מאלסקה, ה-"קוייח" – השליח האחרון בן שבט אונאנגן – שליח ליבת מים שגדל כל חייו בתרבות הילידים המסורתית באחד האיים ליד אלאסקה עם זקנות השבט שבחרו בו להעביר מסר לעולם כי הבינו שדמות גברית תתקבל יותר באהדה בקרב האנושות
    https://www.facebook.com/photo.php?fbid=1021525221353984&set=a.145877165585465.1073741832.100004895469467&type=3&theater&notif_t=feedback_reaction_generic&notif_id=1529903975480677

  2. תמליל הראיון בהארץ 25/5/18
    https://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/.premium-1.6115145
    *
    נולדת וגדלת באי מבודד בשם סיינט פול, בלב ימת ברינג, בין ארצות הברית לרוסיה.

    אני שייך לחברה ילידית שנקראת אונאנגן, כך נקראת גם השפה שלנו. במאה ה–18 כ–%80
    מהאוכלוסייה שלנו נמחו על ידי הרוסים, שהרגו בנו והפכו אותנו לעבדיהם. זה היה המגע הראשון שלנו עם העולם החיצון — השעבוד. צדנו בשביל הרוסים כלבי ים ואריות ים, והם סחרו בפרוות. לאחר שארצות הברית סיפחה את אלסקה ב–1867( היא למעשה קנתה את אלסקה והפכנו להיות העבדים של ארצות הברית, עד עצמאותנו ב–1966. נבהיר שמדובר באוכלוסייה קטנה להפליא, כ–500 איש בסך הכל באי סיינט פול, וכ- 500,3 בעולם

    כולו. למה אתה מתכוון כשאתה אומר "עבדים?"

    הממשלה האמריקאית היתה הבעלים של הקרקעות והבתים, היא שלטה על המזון, על מי השתייה, על תעבורת הסחורות. בקיץ היו חיים באי בעבר )היום יש הרבה פחות בשל הדיג התעשייתי( מיליוני ציפורים, עשרות אלפי כלבי ים ואלף איילים, אבל החורפים היו קשים מאוד. קפאנו, משום שלא ניתנו לנו פחמים. ימים שלמים עברו בלי שהיה מה לאכול. בחורף כמובן אי אפשר לגדל שום דבר, וגם לא לצוד — הכל קפוא והחיות לא מתקרבות לשם. סיינט פול הוא אי פראי, יפהפה, מקום קסום לחלוטין לגדול בו, אך בה בעת שלטו רוע וכיעור בחיינו. הממשלה, שהיתה אחראית לכל מקומות העבודה באי, התעמרה באנשינו, מילולית ופיזית. הם עבדו בפרך, עבודה פיזית, 15 שעות ביום, תוך שמקללים ומשפילים אותם. אבא שלי חי כך. אלו היו חיים קשים מאוד. תוחלת החיים הממוצעת היתה 35 שנים. מי שהגיע לגיל 30 נחשב לזקן.

    ובני השבט לא ניסו להתקומם?

    המחאות נגד מדיניות הממשלה דוכאו במהירות ובאלימות רבה. כלאו את האנשים, שללו מהם את מכסות המזון, גירשו גברים מהאי, בלי משפחותיהם. ממשלת ארצות הברית שלטה במעברי הגבול. לא ניתן היה לצאת מהאי ולהיכנס אליו. אפילו המכתבים שכתבנו עברו צנזורה מחמירה על ידי נציגי הממשלה. אני זוכר שבילדותי היה גבר צעיר שהעז ללכת ולהתלונן במשרד הממשלתי והנציג של הממשלה החליט לעשות ממנו דוגמה. לקחו את אשתו ואת חמשת ילדיו ופשוט פיזרו אותם בין שישה בתים שונים, ואסרו עליהם להיפגש. אותו הגלו לקצה
    האי, בלי מזון ומים. הם האמינו שהוא לא ישרוד, אבל אנשים הצליחו בכל זאת להבריח לו קצת אוכל, ואחרי שלושה חודשים הוא חזר משם בחיים, אך לא זכה לראות עוד את משפחתו. הוא התחיל הפך אלכוהוליסט, כמו גם אשתו וילדיו, ושתה את עצמו למוות.

    בן כמה אתה?

    אני לא יודע. אני לא יודע בן כמה אני או מתי נולדתי, ואין לזה שום משמעות מבחינתי.

    קראתי טקסט שכתבת על ילדותך, סיפור שנשמע ממש כמו אגדה. זה ודאי לא מתיישב עם תנאי החיים הקשים שאתה מתאר.

    היתה לי ילדות שמעטים בעולם זוכים לה. מעולם לא נזפו בי או כעסו עלי. ההיסטוריה שלנו היתה רוויה דם וסבל, עברנו גם רצח עם, גם עבדות וגם משטר טוטליטרי, אבל זקני השבט שלנו לא היו מרירים ולא ריחמו על עצמם. אני חושב שהייתי האחרון בדורי שזכה לקבל את החינוך הזה, החינוך הילידי המסורתי.

    אולי תסביר קצת על החינוך הזה. לא היית ילד רגיל.כשהייתי בן ארבע קיבלתי את הכינוי קוייח, מהקוייח האחרון שהיה לפני. מה זה בעצם קוייח?

    המשמעות המילולית היא היד המושטת החוצה מן הגוף. הכוונה היא לשליח, נשא של ידע קדום שאמור להעביר את הידע שהועבר מפה לאוזן במשך אלפי שנים, כדי שהמסורות הקדומות שלנו לא יאבדו.

    ומדוע נבחרת אתה להיות הקוייח?

    קשה להסביר בדיוק. הקוייח שהיה חי אז חיפש אחרי עד שמצא אותי.

    באותו אופן שבו מאתרים את הלאמות במסורת הטיבטית?

    דומה. כשהוא ראה אותי הוא ידע מיד שאני הקוייח. במסגרת החינוך שלי הייתי צמוד בהיותי בן 6-4. לסבא שלי 24 שעות ביממה. הוא לימד אותי לצוד, לקח אותי לימת ברינג, גם בחורף, שם היינו נכנסים לים ומתפללים. הייתי צריך להכיר כל אספקט של חיי השבט. שהיתי במחיצת זקני השבט, ואז במחיצת הנשים, ואז במחיצת הגברים הצעירים. מהזקנים למדתי מסורות שבעל פה. מהנשים את דרכי ליקוטי הצמחים, הטיפול בבשר והכנת האוכל ומהציידים והדייגים למדתי את השיטות המסורתיות לציד ודיג.
    את מכירה את הדג הליבוט?
    לא באופן אישי.
    את יודעת כמה גדולים הם יכולים להיות? ביפן ראיתי דגי טונה גדולים ממני. זה סדר הגודל?
    ההליבוט הגדול ביותר שדגתי לבד שקל קרוב ל–150 קילו. הזנב ביצבץ מצד אחד של הסירה והראש . מצדה האחר. בעצם, אי אפשר ללכוד הליבוט בלי להשתמש בנשק חם, אבל אנחנו לא עושים את זה. השבט שלנו יודע את דרכי הים אלפי שנים. אנחנו יודעים שקיימת נקודה מסוימת בראשו של ההליבוט, שאם נועצים בה סכין, ההליבוט קופא במקום.
    היתה לי ילדות מאוד עשירה. הרבה ממה שאני מבין ויודע היום, זה בעצם מהילדות שלי.

    יש משורר ישראלי ששמו יהודה עמיחי. הוא כתב שיר יפה על כך שבבגרותו שליחים רצים הלוך ושוב להביא לו עוד ועוד חומרים וזיכרונות מילדותו.

    אני מרגיש ממש כך. תראי, אנשי השבט שלנו מאוד מפותחים רוחנית. על פי המסורות שלנו, השורשים הקדומים שלנו הם במצרים. יש לנו טכניקות חניטה דומות לאלו של המצרים. בשפה שלנו היתה המילה "מיליארד" הרבה לפני כל התרבויות האחרות, משום שאנחנו שאבותינו ואימותינו הקדמונים הגיעו מהכוכבים. הגברים שלנו כולם היו אתלטים מהמעלה הראשונה, משום שמגיל צעיר הם יושבים כל יום עירומים, במשך שעות, במי ימת ברינג. גם בשיא החורף. מגיל חמש עד גיל שמונה. ואז הם צריכים להרים סלעים כבדים ולרוץ במעלה ובמורד הגבעה 50 פעם ביום. אנשי השבט שלנו הצליחו לשרוד, ואפילו לשגשג בתנאים קשים ביותר, אף על פי שהיינו השבט היחיד בצפון אמריקה שלא היו לו נעליים או טכניקות לשימור מזון.

    מדוע שרדתם?

    כפי שאמר לי זקן השבט, משום שציפורים לא דואגות מניין יגיע האוכל שלהן מחר. הן פשוט נותנות אמון ביקום.

    כלומר, הצלחתם לשרוד משום שאתם מפותחים רוחנית? משום שהתרבות אינה מטריאליסטית?

    גם הדברים המטריאליסטיים בתרבות שלנו מבוססים על רוחניות. אנחנו מאמינים שיש ארבעה עולמות: שלושת הראשונים נמחו בגלל ההתנהגות האנושית ואנחנו עכשיו בעולם הרביעי, ושוב אנחנו מצויים בסכנת הכחדה.

    ועל כך, בעצם, באת לדבר בישראל.

    זה סיפור מעניין בפני עצמו — הוזמנת לכאן על ידי ישראלית בשם יעל, שנתקלה באחת ההרצאות שלך ביוטיוב ותירגמה אותה לעברית. היא סיפרה לי שכשהזמינה אותך לישראל, הסברת לה שתצטרך לחכות לקריאה מהצד הזה של העולם. נכון. והקריאה הגיעה. אני עורך כאן מפגשים עם ישראלים, ואומר להם את מה שאני אומר בכל המקומות שאני מבקר בהם בעולם. שהמין האנושי נמצא בסכנת הכחדה, אלא אם כן נשנה את התודעה שלנו. אני הקוייח האחרון שחי, משום שזקני השבט שלנו ידעו שאם לא יהיה שינוי, האנושות תיכחד בימי חיי. גם הדלאי למה הוא כנראה הדלאי למה האחרון. ככל הנראה מאותה סיבה. זה ידוע. אז אני עושה מה שאני יכול כדי לעזור למין האנושי לא להיכחד.

    מתי זה אמור לקרות?

    זה לא ייקח 50 שנים. זה אפילו לא ייקח 20 שנה. הכל יישאר על מקומו, רק המין האנושי לא יהיה קיים עוד. כדי שזה לא יקרה, עלינו לשנות את התודעה. וזה לא פשוט. עלינו להפוך לאהבה. איך? כשאתה אוהב, כשאתה רק אוהב, הכל הוא אהבה.

    האם אתה אהבה?

    לא, עדיין לא. אני מתקרב לזה מאוד.

    מה זה אומר, בעצם? האם אתה מרגיש שמחה ואהבה כל הזמן? האם אתה משוחרר מרגשות כמו חרטה, אשמה או פחד?

    כן. כלומר, אני חש אותם, ונותן להם לעבור דרכי ולהשתחרר מיידית. הם לא אוחזים בי. אני לא אוחז בהם.

    מעולם לא היו לך רגשות כאלה?

    לא. למדתי את זה מזקני השבט שלנו. הם מעולם לא הרגישו חרטה או פחד.
    עצב? לא. שום סוג של כאב נפשי? אצלנו בשבט, כשתינוקות נולדים, אנחנו בוכים. כשמישהו מת, אנחנו חוגגים. אנחנו מבינים שאנחנו בסך הכל ישות רוחנית שמתגלגלת בגוף אנושי. זה קיום מאוד דחוס ומוגבל, וכשאתה מת כולך הופך חופשי. אתה חוזר להיות רוח משוחררת מצורה, ואת זה צריך לחגוג.

    כך אתה מבין מוות?

    כן.

    כשאנשים שאתה אוהב מתים, אתה לא מרגיש עצב?

    לא. בכלל לא. לצערי האנשים כיום לא מבינים שהם חיים בחברה הפוכה, שהם הפכו את חוקי הקיום. שהם נותנים לתודעה שלהם לנהל אותם, ולא ללבם. הם פונים לאמונה דתית, אבל מהי אמונה בעצם? זה משהו שאנחנו שואלים ממישהו אחר שחשב או הרגיש כך בעבר. אמונה מבטאת את חוסר היכולת לבטוח בעצמנו ולהקשיב לעצמנו.

    אני תוצר של התרבות המערבית, ולכן נראה לי חסר טעם לאתגר או להפריך את דבריך. מעדיפה להקשיב
    .
    אותי גידלו בדרך הנכונה לחיות. הדרך שבה בן האנוש נוכח תמיד ברגע, קשוב למה שלבו אומר לו. אני חושב שזה מוזר מאוד שאנחנו צריכים ללמוד, מתכתיב חיצוני, מה רע ומה טוב לנו ולאנשים אחרים. קשה לי להסביר כמה זה לא הגיוני. כשאנחנו מרגישים אשמה, פחד, בושה, חרטה — זה ביטוי לסטייה שלנו מדרכנו. זה העבר, שחי בתוכנו עכשיו ומשפיע על ההווה ועל העתיד, בשעה שכל מה שקיים הוא הרגע הזה. כאן ועכשיו, בהווה, ועלינו רק לנכוח.
    זה דומה מאוד לעקרונות בודהיסטיים. נכון, אבל אני חושב שבשונה מהאמונה הבודהיסטית, אצלנו אין באמת שיטה או מערכת. אנחנו פשוט חיים בהווה, רגע אחרי רגע. זה מה שהורים צריכים לעשות למען ילדיהם — רק לייצר עבורם מרחב ללמידה. לא ללמד, לא להנחות ולא להגיד. רק לאפשר להם ללמוד לבד. אני גדלתי בלי לשאול שאלה אחת. למדתי להיות אונאנגן, להיות גבר, לנהל מערכות יחסים עם עצמי ועם אחרים, לאהוב, לחלוק. מי שלימד אותי את רוב מה שאני יודע על כל זה – המנחה הרוחני שהיה לי בגילאי 13-6 ,החליף איתי בכל התקופה הזאת אולי 200 מילה. למדתי מזה שהוא וזקני השבט – הם פשוט היו מי שהם.

    אתה לא כל כך אוהב לדבר, באופן כללי.

    אני לא אוהב לדבר, זה נכון.

    יותר מזה, אתה גם לא אוהב לחשוב.

    את זה למדתי מסבא שלי. בוקר אחד ירדנו לים להתפלל. זה היה יום יפה כל כך. שמים כחולים, זה מראה נדיר במקום שבו יש אולי 20 ימי שמש בשנה. הכל היה שקט ומופלא והציפורים שרו. זה היה כל כך יפה שהרגשתי שאני חייב להגיד משהו. אמרתי לסבא שלי "זה יפה!" סבא שלי הניח אצבע על שפתיו ואמר לי "שששש… תקשיב". ואני חושב שבמילה הזאת הבנתי איך האנשים שלנו הצליחו לשרוד עשרות אלפי שנים בימת ברינג. אנחנו פשוט לא נוהגים לבטא דברים, כי ברגע שאתה מבטא משהו, כשאתה מעביר אותו למילים, אתה מצמצם אותו.

    השפה מגבילה. את זה אני יכולה להבין. אבל איך אפשר לא לחשוב?

    אספר לך איך למדתי לא לחשוב. הייתי כבן שש, היה לי חופש מלא להסתובב בכל מקום באי בלי השגחה של מבוגרים. אני מניח שהיום זה יכול להיחשב כהזנחת ילדים. הלכתי לחוף. היתה נקודה מסוימת, מתחת לצוק, שבה היו עשרות אלפי עופות מים, מכל המינים והסוגים. הנוכחות שלי לא הפריעה להם. הם המשיכו לחוג במעגלים, לעוף, לצייץ, כל מין עם הקול והתנועה הייחודיים לו. ואני זוכר שהסתכלתי עליהם וחשבתי — עשרות אלפי ציפורים בלהקה, ואף אחת מהן לא פוגעת בכנף של אחרת. הבנתי שהן פשוט שם, נוכחות, והחלטתי שאני רוצה להיות כמוהן. התחלתי לעבוד על לא לחשוב. אחרי כמה חודשים הצלחתי להגיע לנקודה הזאת, שבה אפילו מחשבה אחת לא חולפת בראשי.
    זה כמו מדיטציה?
    זה דומה, במובנים מסוימים. אבל במדיטציה אתה מתאמץ לא לחשוב.
    כן. אתה מגיע לזה דרך מאמץ לכבות את המחשבות.
    לחשוב "אני לא רוצה לחשוב" זה לחשוב.
    זהו בדיוק. אז איך אתה עושה את זה?
    אני לא יודע להסביר. אני פשוט עושה את זה.
    אתה יכול לעשות את זה עכשיו?
    כן.
    עשית את זה גם קודם? כשדיברנו?
    ודאי. כמה פעמים. אני יכול להבין ולתפקד בתוך העולם גם כשאני לא חושב.
    איזו מין תחושה זו? אני חושב שלמעשה אני מתפקד טוב יותר כשאני לא חושב. המחשבה מקטינה, מצמצמת, ממסגרת. כשאני מרצה לסטודנטים באוניברסיטאות אני מדבר איתם על כך שבאוניברסיטה מלמדים אותם לחשוב בצורה מסוימת. גורמים להם להאמין שפותחים להם את המחשבות, אבל בעצם זה ההפך. סוגרים ומקטינים ומכוונים את כולם באותו הכיוון.

    והיכולת לא לחשוב, עבורך, היא נטולת מאמץ לחלוטין.

    מהרגע שבו הצלחתי להגיע למצב ששום מחשבה לא חולפת בראשי, המיינד שלי השתנה. עד אז, למשל, היה לי קשה מאוד להצטרף לציד אריות הים. אריות ים צדים רק מהיבשה אל תוך המים. הם לא אוהבים לעלות על אדמת האי. אז הגברים יושבים ומחכים בלי תזוזה מחמש בבוקר, נשארים דרוכים ומפוקסים במשך שעות, עד שאחד הגברים היה אומר לפתע — אריה הים שם. ומיד כל הגברים היו מסתובבים כאיש אחד ונועצים את מבטם בנקודה מסוימת בים. תחשבי, הים פרוש בפניהם, 180 מעלות, אריה הים יכול היה להיות בכל מקום, אבל כולם התמקדו באותה נקודה, ואז, אולי רבע שעה לאחר שהצייד הכריז שאריה הים הגיע, הוא היה צץ בדיוק בנקודה שאליה הסתכלו. עבורי, כילד, אלו היו ימים קשים וארוכים. תמיד הייתי נרדם, או חולם בהקיץ, לא ממש הצלחתי להחזיק מעמד. אבל אחרי שהגעתי למצב שבו אני מסוגל לא לחשוב ופשוט להיות, יכולתי גם אני להרגיש את אריה הים לפני שהופיע.

    אתה חושב שהם הצליחו, על ידי כך שנמנעו ממחשבות, להגיע לסוג של מודעות קולקטיבית?
    מסונכרנת?

    ללא ספק. הציד הזה תלוי בסנכרון מוחלט, כי כולם חייבים לירות בבת אחת ולאותה נקודה, אחרת אריה הים פשוט יצלול וייעלם. המיומנויות הללו היו נחלתם של שבטים וקהילות בכל העולם. זה היה המצב הטבעי של בני האדם, נוכחים ברגע, בלבנו. לא מזמן ביליתי עם שומר לוח השנה של בני שבט המאיה. בילינו שבוע שלם יחד בטיפי בקנדה. הוא אמר שהיה חייב לשנן ולזכור כל מילה ממה שנאמר לו, משום שהמסורת הזאת עוברת בעל פה בין בני השבט, שנים על גבי שנים, בדיוק באותו אופן. באותן מילים. באותן הפסקות בין המילים. הכל צריך להיות בדיוק אותו הדבר. כאילו מקשיבים להקלטה. ידע שמועבר כך במשך אלפי שנים. גם הוא דיבר על היעלמות שלושת העולמות הראשונים.

    המאיה מאמינים באותו הדבר כמוכם?

    האמונה שלהם דומה מאוד למה שאני שמעתי מזקני השבט שלנו, אבל הוא הכיר גם את המבנה של העולמות שנכחדו, והוא סיפר לי שחוסר האיזון התחיל כשהעולם הראשון נחרב. זו היתה נקודת המפנה. זקני השבט שלנו מסבירים שמראשית החיים יש מטוטלת שנעה בין הקוטב של חוסר איזון גברי לחוסר איזון נשי. הם אומרים שזהו הזמן, כרגע, בזמן חיינו, שהמטוטלת הזאת יכולה לעצור באמצע.

    נשים צריכות לחזור למקום הכוח בעולם. נשים הן קדושות, הן תמיד היו. הרחם במרכז היקום, איך שלא תרצי לקרוא לזה — אלוהות, רוחות קדושות, המקום הפיזי הזה זהה לרחם הנשי. לכל אשה ואשה יש העתק ממנו בגופה. נשים צריכות להוביל את הדרך. זה ברור. לצערי, הגבריות, וזה קרה בו בזמן בכל העולם, השתלטה על הכל והחלה להרוס, לשלוט, להיאבק ולדכא את הצד הנשי. המבנה הבסיסי, הראשוני, שאיפשר לנו לחיות בהרמוניה עם כל יצירי הבריאה ועם האדמה עצמה, נהרס. קהילות שהתבססו על אלוהות נשית או כוהנות גדולות נמחו. עלינו לתקן זאת כעת.
    כיצד? ראשית על הנשים לרפא את עצמן ממאות רבות של התעללות, הקטנה ודחיקת מקומן. את נולדת אשה, וטבועה בך המורשת הקולקטיבית הזאת, של ההשתלטות הגברית. כך כל אשה ברחבי העולם היום. ואת זה צריך לרפא. נשים, אם רק יתאגדו יחד, יכולות לרפא זו את זו. אין להן צורך בעזרה חיצונית.

    איך?

    אני לא יכול להגיד לך. אני אומר את זה לנשים בלבד במפגשים סגורים, רק הן צריכות לדעת.
    אני אשה. את אשה שכותבת בעיתון.

    איך התחיל החיבור שלך לעולם הנשי?

    לפני 25 שנים נלקחתי תחת חסותן של נשים חכמות הן הזמינו אותי לשהות איתן במשך חמש שנים, ואז אמרו שאני צריך ללכת מהן ולהתחיל להפיץ את המסר. הן טענו שמכיוון שהעולם כל כך לא מאוזן, יש יותר סיכוי שיקשיבו לגבר.
    נראה לי שקמפיין מי־טו משתלב יפה באג'נדה הזאת.
    העובדה שנשים מתאחדות ומתחילות להבין מה לקחו מהן ולמה זה לא בסדר, זה דבר טוב. הן סוף סוף הגיעו לנקודה שבה הן אומרות לגברים — אתם לא יכולים להמשיך להשתמש בנו כמו צעצוע. יש לנו כוח. יש לנו כבוד. יש לנו אינטליגנציה. אני חושב שנשים לומדות מהר יותר מגברים. אז אולי יש עוד תקווה לעולם. אני מאמין שכן.

    נניח שהייתי אומרת לך — הנה מיקרופון, כל העולם מקשיב לך, מה תגיד?

    לא הייתי אומר דבר בעצמי. הייתי מבקש מזקני השבט מכל העולם לדבר. בנובמבר נפגשנו 13 מנהיגים רוחניים ושאלנו שתי שאלות : מה מצב העולם כרגע? ומה עלינו לעשות. בפגישה הזאת? היו זקני שבט ומנהיגים רוחניים מכל קצות העולם, מכל היבשות. כולם אמרו שמצב העולם כה גרוע כעת, שיש שאלה באמת כמה זמן כל זה יכול להחזיק מעמד. הם רואים כבר את הסימנים להתפוררות, ומה שעלינו לעשות עכשיו מאוד פשוט — להקשיב ללב ולא לראש, והשאר יסתדר לעצמו, כי לבנו תמיד יגיד לנו מה לעשות.

    איך מקשיבים ללב?

    זה שונה עבור כל אחד. אני יכול רק להציע לך להפסיק לחשוב. כשתפסיקי לחשוב לא תהיי עוד בתוך המיינד שלך ותוכלי להקשיב ללבך. הכביש הארוך והמפותל ביותר הוא בין המיינד ללב.
    האם זו מהות האנושיות בעיניך? להקשיב ללבנו? ללא ספק.

    מה זה בעצם אומר? איך לשיטתך אנחנו אמורים להתנהג?

    המורים של כולנו להתנהגות אנושית הם ילדים בני שנתיים. כשילד בן שנתיים מרגיש משהו, הוא מביע אותו מיד. כשהוא שמח כל גופו שמח. כשהוא כועס כולו זעם. גם אנחנו צריכים לבטא את רגשותינו. באותו רגע ממש. המורה הרוחנית שלי טוענת שמי שלא עושה זאת באופן טבעי, יוצר בתוך גופו בריכות של מים עומדים, אנרגיות שכלואות בגוף שהופכות למחלות נפשיות ופיזיות. אנחנו חיים בחברה שאינה מעריכה הבעת רגשות, שחושבת שכולנו צריכים להיות כל הזמן בשליטה, שאסור להביע רגש — ובזאת אנחנו בעצם אומרים לאנשים שאין להם באמת מקום בטוח, שאין מקום שבו הם יכולים להביע את רגשותיהם. שאלת שוב ושוב איך ההרגשה לא לחשוב. אני מציע לך לנסות לדבר פעם בג'יבריש. בקול רם. נניח, במשך שעה. אחר כך, אם תבחני את המחשבות שלך, ותראי שכשהמיינד שלך לא יודע או לא מבין מה קורה, כשהוא לא מסוגל להכניס את זה לתבניות המקובלות, הוא פשוט נכבה. קשה מאוד להראות לאנשים איך זה להיות מחוץ למחשבות, אלא אם הם חווים את זה.

    טענת קודם שגם אין לנו צורך באתיקה ומוסר, בעוד שהתפיסה הרווחת במערב היא שאלו הם הדברים שמחזיקים את החברה יחד.

    לא, זו אשליה. כל מה שקיים בחברה כיום, גם הטכנולוגיות המתקדמות ביותר, הן הדהוד של דרכים עתיקות בעטיפות חדשות. אנחנו חושבים שמכוניות היברידיות זה רעיון טוב, נכון? זה מוסרי לנסוע במכונית כזו. אבל אילו אנשים, במדינות עניות, כרו את המינרלים שייכנסו לתוך הבטרייה הזאת? מי האנשים בעולם השלישי שימחזרו את הבטרייה הזאת, אחרי שתמכור את המכונית, וירעילו את עצמם לדעת, בזמן שאתה מרגיש טוב עם עצמך כי אתה לא מזהם את הסביבה. אל גור עשה סרט על איכות הסביבה ושכח להזכיר בו דבר אחד פשוט — אנחנו צריכים להיות פשוטים יותר. אנחנו הורסים את העולם, מנצלים את כל המשאבים, מיקסמנו את הניצול ועכשיו אנחנו נוגעים בנקודת האל חזור. אבל אף פוליטיקאי לא ישרוד אם הוא יגיד לאנשים להפסיק. להיות פשוטים יותר. לצרוך פחות.

    מה אתה חושב על דיכאון? במובנים רבים זו המגפה של המאה ה–21% ,13 מהאמריקאים נוטלים נוגדי דיכאון.

    אלו הן רק השתקפויות או תגובות מתבקשות לאופן שבו העולם מתנהל כיום. אנחנו חיים בפחד משום שאנחנו לא מבינים שהאלוהות לא מתעניינת במה שיצרנו או במה שאנחנו רוצים.

    רגע, כשאתה אומר אלוהות, למה אתה מתכוון?

    אני מתכוון לרוח )ספיריט( שנמצאת בכל הדברים. הדבר היחיד שחשוב מבחינתה הוא אם אנחנו חיים ברגע. אם אנחנו מקשיבים ללבנו. המקום היחיד שבו אפשר למצוא את אלוהים הוא ברגע הזה עצמו. זה מקור הכוח האינסופי. אנחנו כל הזמן עסוקים בעתיד ובעבר, מסתכלים מחוץ לעצמנו כדי לחפש תשובות, בעוד שהכל נמצא כאן ועכשיו ובתוכנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *