עירום תודעתי

עירום מפשיט אותנו להיות ערים לפשטות: חשופים ללא התחפושות שמלבישות את גופנו הפיזי – הוא הבית לנשמה. גם היא מבקשת להתגלות: מי אנחנו באמת? 

soal

עירום תודעתי משמע להסיר מעלינו שכבות המכסות את האני המזוקק של היותנו: את כל תפאורת הרקע שמלווה אותנו על במת המשחק של חיינו: תפקידים,עיסוקים,תארים,רכוש,רגשות, מחשבות . הם לא אנחנו. אפילו הגוף שלנו איננו אנחנו. הוא ברשותנו  כדי לאפשר לנו לחוות, לשחק את החיים בעולם הגשמי אבל הוא איננו אנחנו. מהן אותן תחפושות שעטינו על עצמנו משך השנים? 

כעת העת לבחון מחדש האם הן מתאימות ותורמות לנו כרגע, בנקודת ההתפתחות שבה אנו נמצאים? אילו מחלקי התפאורה הישנים יש בהם תרומה להתקדמותנו בהווה, למימוש ייעודנו  כאן ועכשיו,ואילו כבר לא ורק מגבילים ומעכבים את תהליכי השינוי ומוטב להסירם. אילו דפוסי חשיבה והתנהלות יעילים עבורנו ואילו הם בזבוז אנרגטי המהווה מעמסה על כתפינו היגעות הקורסות תחת מעמסת שגרת היום יום השוחקת.

גופנו הינו כלי לממש את הייעוד שלשמו ירדה הנשמה שלנו לעולם. הוא כרטיס הכניסה, הדרכון שכל אנוש מקבלים עם ירידתם כנשמה לחוויה בגוף פיזי בעולם הזה. כל אחד מאיתנו מוזן במידע שונה בדרכון הזה, עם חותמות של כל המקומות הקודמים שהיה בהם והמידע שהוא מביא איתו: יכולות, כישורים וגם מראה חיצוני: שמן/רזה, גבוה/נמוך, שעיר או קירח, אבל הדרכון אחיד. אם כך מדוע אנו מסתירים עצמנו עירומים? ממה אנחנו מתחבאים אם ממילא הדרכון זהה? הרי לכולנו יש אותה מערכת הפעלה , אותן מערכות פיזיות, אז מה הסודיות? על מה הבגדים מכסים? אולי זו רק אשליית החומר שבגד פיזי יסתיר את מי שאנחנו באמת? ומה באמת יש שם בפנים? אולי זה הפחד לגלות ריקנות ללא מהות? אולי זה מה אנחנו מסתירים?

בגדים הם סוג של בגידה כי הם מסתירים את היותנו חשופים עם האמת שהיננו  גלויה לכל. כוונתי כאן איננה לביגוד המלבושים הפיזיים אלא לתחפושות שאנו מלבישים על עצמנו בסצנות שונות  על במת המשחק של חיינו, חלקי תפאורה שהם הרקע להצגה ולא המשחק עצמו.

ילדעים נולדים יודעים . עבורם ללכת ערומים זו זכות לגיטימית שמקובלת ברבים. זה בסדר שהם הולכים ללא בגדים ומשתינים כשרואים אותם , אבל אנחנו המבוגרים? או, לא… אנחנו נדרשים להתחבא כי זה לא ראוי. מה בעצם לא ראוי בכך שיראו את גופנו? הרי הוא עצמו רק תלבושת למהות הנשמה שחיה בנו. ומי הוא זה שדורש את ההסתרה הזו מאיתנו? אה, ברור: מסגרות חשיבה והתנהלות חברתיות נורמטיביות. זה לא מכובד ולא צנוע. אממה: מסגרות סוגרות. נקודה . כעת העת לפתוח את הראש ולבחון מחדש את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על איך העולם הזה מתנהל. אנחנו חיים כעת בעידן של אש = החופשיות והאוויר = השקיפות. האמת החשופה מתגלה לכל ומתפוגגות מערכות הסתרה.

עירום פיזי הוא כאין וכאפס לעומת העירום התודעתי החושף לא רק את הכסות החיצונית אלא מציג לראווה את הלך הרוח המחשבתי, היותנו ניצוץ אלוהי, חלק תודעתי בורא שירד לעולם הזה כדי לתת את המתנה שלו. הפוסט הזה עם ההבנה שנלוות לתמונת הערום הפיזית,  הוא מתנתי לעצמי ולכם היום ,כאן ועכשיו. ואתם, מה המתנה שלכם? 

כמה מאיתנו באמת אוהבים את הגוף שלנו כפי שהינו – מושלם? לא כי יש בו הכל אלא כי אנחנו שלמים עם כל מה שיש בו? הרי תמיד יש קפלים מיותרים בבטן אוזניים גדולות או חצקונים במצח, לכל אחד מאיתנו יש איזה כתם לידה או איזו נקודה לא במקום. ואולי הם כן? מה אם נבין שהם שם בדיוק במקום הנכון שבו נועדו להיות – מעטרים את  גופנו כדי להזכיר לנו את המתנות שקיבלנו, השיעורים שבחרנו ללמוד והקישוטים המייחדים אותנו?

אני, נעמה וייס טוהר, מעולם לא אהבתי את גופי ולא הבנתי את הנחיצות להשקיע בטיפוחו. לשם מה? הרי החומר, כל חומר, חסר משמעות לכשעצמו. הוא מקבל את המשמעות שאני בוחרת לתת לו. משך 45 שנות חיי התייחסתי לגופי ככלי רכב שייעודו להביא אותי ליעד- לממש את הייעוד. מה זה משנה אם הוא שרוט ומלוכלך? העיקר שנוסע, כך האמנתי וכך אכן היה . כל עוד עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, לא ייחסתי שום חשיבות לאיך אני נראיית.

השנה ביום הולדתי בחרתי לתת לעצמי מתנה יקרת ערך: את האהבה שחסכתי מהגוף שלי כל השנים בהם התעלמתי מצרכיו, ניצלתי כל טיפת אנרגיה עם מינימום השקעה, זלזלתי בקיומו. בקיומי בו. במה שמקיים אותנו לעבוד יחד בשת"פ.

יום ההולדת הזה אני מולידה מעצמי את האהבה-ההבנה כמה אני רוצה בך גוף, כמה חושקת נשמתי לחיות בתוכך. אני מודה על כל צעד שאתה מקרב אותי לעצמי ומאפשר לי ללכת בדרכי למימוש ייעודי. כל נשימה שעוברת דרכך אליי,כל הגה שאתה משמיע את קולי הפנימי,כל נגיעה שמרטיטה את ליבי הפועם, כל שערה בבית שחיי,כל ליטוף על ירכיי השופעות, אפילו כל לישה של בטני המשתפכת. גם אותה אני אוהבת. אוהבת איך למדת להתנועע באיטיות, אחרי שתיזזתי אותך שנים בריצות אמוק מטורפות, במרדף טורבו להספיק, לנסות מהכל. מה לא העברתי אותך, רק לפני  4 חודשים סידרתי לנו הרפתקאות אשפוז בביהח  עם ארוע מוחי- שטף דם בגזע המוח זימנתי לנו כדי שאפנים שאני חייבת להאט. שבועות, חודשים, משך שנים, הזנתי אותך רק באש ואוויר ,פראנה, בלי אוכל גשמי ,כדי שתבין שאינני מי שהייתי, שתתרגל לאנרגיות החדשות שמניעות אותי. הרוויתי אותך במים שלי: שתן שנתת לי: החזרתי לך אותו חזרה כהד, כדי שתאזן אותי ועוד כהנה וכהנה התנסויות קיצוניות . 

אתה עמדת בהכל, גם בלשבת שעות-ימים ולילות, שנים עם המחשבה מול המחשב כדי להעלות לאוויר את התודעה שעברה דרכנו. בחרתי בך כי ידעתי שתעמוד בזה. בחרת בי כדי לשמש אותי לממש ייעודי, לקדם שינוי תודעתי.

היו שנים שהאכלתי אותך באדמה מורעלת: כי ככה האמנתי: שכל החומר בעולמנו מזוהם ורעיל. כמה שלא ניסיתי להתרחק לחיות בקצה הערבה באוויר הנקי  בטבע עם הילדים ערומים ויחפים בחינוך ביתי, אכלנו אורגני וחיינו אקולוגי, אבל איפהשהוא תמיד היו שם המחשבות על כמה החומר הגשמי הוא רעל עבורי. רגשות הסלידה והבוז היו רעל בפני עצמן.

לא עוד. למדתי את קסם האלכימיה ואני יודעת היום להתמיר רעל לזהב. איך? אני הופכת את כל הבוז הזה להכרה והוקרה לך- גופי היקר , תודה על היותך, אוהבת אותך ממעמקי נשמתי הבוערת בתשוקה – לחיות בך, איתך, את היותי. 

אוהבתותך

אהבנה, נעמה

הנני מלאת הכרת תודה לגולן יאמין – צלם מקצועי- חבר בקהילת מידברן שהתנדב לצלם אותי. תודה על בחירתך להתחבר למהות המסר וחשיבות העברתו. תודה שראית אותי – את הנשמה שמבעד לגוף שעבר דרך עדשת מצלמתך. בזכותך אני מעיזה להעלות את התמונות האלו לאוויר. תודה על היותך. תודה תודעה שחיברה בנינו.

למה יש צלליות בצילומים? כי כדי לחבר ראייה פנימית עם חיצונית, צריך להסתכל על קו המתאר, ולא על התכולה שלו

naked1

naked2

naked03

naked4

naked5

naked6

naked8

naked8

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *