יום התקומה והגבורה

לזכור ולא לשכוח כבר לא משרת יותר את מגמת ההתפתחות. הבנה כן. את העבר לא נוכל לשנות אבל את התודעה שלנו בהווה כן נוכל לשנות,כדי ליצור עתיד שמקדש את הגבורה והתקומה ולא משמר את השואה הפיזית והרגשית שסחבנו מהעבר על גבנו המקרטע. מוטב אם ניתן לילדים לכתוב את סיפורי הגבורה של העתיר – בהווה. קולם שיישמע- הוא שיצייר את תמונת המציאות העתידית. במקום לכפות על הילדים לעמוד דום בצפירה ולהצליח לשתוק בלי לצחוק (מה שמחייב את המערכת להרדים אותם עם רטלין), מוטב שנקשיב אנחנו לקולם ולקול הילד הפנימי שלנו- הקליל, זה שיודע שהחיים הם רק משחק,שמוות איננו באמת סוף. זה  שברור לו שלכל דבר יש סיבה גבוהה ומעיז לשאול את השאלה הכל כך מתבקשת מאליה: למה?

יום הזיכרון: לא רוצה להיות מגש הכסף שלך יותר: " ישראל יקרה, אני לא מאמינה לך יותר. לא מאמינה שטובת חיי וחיי ילדיי בראש מעיינייך, לא מאמינה לך שאת עושה הכל כדי לשמור עליי ועליהם, ולא מוכנה להקריב את חייהם על מזבחך. עכשיו תורך לקיים הבטחות".

כה רבים מאיתנו ההורים רוצים לשמור על הילדים הקטנים בבועה של עולם החלום… שששש. לא להעיר את המתים…שרק לא יתעוררו  וישמעו וידעו שיש רוע אכזרי כזה בעולם, אנחנו הרי רוצים להגן על נשמתם הזכה והטהורה… איך עושים את זה? בטכסי ביה"ס ביום השואה מפרידים את הגילאים כדי שהקטנים לא ייחשפו חלילה לסיפורי זעוות השואה.

חברות וחברים: אולי זה יישמע לכם הזוי, אבל הילדים כבר יודעים הרבה יותר ממה שאתם חושבים שאתם יודעים. הם מבינים טוב מאד רוע ואלימות מהי, גם אם לא תספרו להם וגם אם אינם מודעים או מסוגלים לבטא את ההבנות שלהם בע"פ. המידע הזה מוטמע בתודעתם. הם ירדו איתו build in . רק שהם מבינים משהו שרוב המבוגרים לא מבינים:  מלחמת האור בחושך נצחית . האלימות ורוע,עם כל השליליות שבהם, הם חלק בלתי נמנע בכל תהליך למידה והתפתחות. הם לא החושך. החושך הוא הבחירה להשתיק את ההתפתחות-להימנע מלדבר בנוכחותם על זוועות עולם מזעזעות- אותם זוועות שהם פוגשים יומיום במשחקי המחשב ובסדרות הטלוויזיה, רק ששם זה כאילו לא אמיתי, כי זה בעולם הוירטואלי. 

גם כאן אנפץ עוד מסגרת חשיבה מיושנת: העולם הוירטואלי- הוא הוא העולם האמיתי והילדים שלכם חיים בו אם תרצו ואם לא. תוכלו לנסות לעכב את המפגש הזה בעוד כמה שנים של תמימות ע"י הסתרה, משחקי כדור בארגז החול ורקמה, תפאורה אנתרופוסופית מרהיבה ביופייה החלומי, אבל בנינו- זה לא רק חסר טעם אלא מעכב ומגביל את ההתפתחות של ילדיכם. הם לא מפחדים מאלימות. הם כאן כדי ללמד אותנו איך להתמודד איתה בתבונה ובאומץ, באמצעות טכנולוגיה מתקדמת ובכוח התודעה.

תכלית האור-ליצור התפתחות ומטרת החושך לעצור אותה. ברגע שאנחנו כהורים לא מאפשרים לילדים ללמוד את עולמם האמיתי- זה שכן יש בו גם אלימות, אנחנו מנציחים אצלם את הסתירה הפנימית שכל כך קשה לנו לחיות איתה בעצמנו- הפער בין מי שאנחנו באמת ובין המשחק שאנחנו משחקים כאן בעולם.

האשלייה שאנחנו מנסים לחנך את הילדים שלנו לאורה: שאם לא ננהג באלימות אז לא יהיה רוע בעולם היא מסוכנת. כי זו אשלייה. מלחמות תמיד תהיינה, רק שעכשיו הן לא תהיינה בפגיעה פיזית אלא מלחמת סייבר ומלחמת שליטה בתודעה

 *

לחזור על אותם טכסים פולחניים בשמרנות שנה אחרי שנה, לבכות ולכאוב את העבר במקום לנסות להבין למה דברים קרו כמו שקרו, זה .. כבר לא זה. כעת העת לשחרר את האחיזה באדמה(מסגרות החשיבה שמנהלות את עולם החומר הארצי) ואת המים (סערת הרגשות שנלווית למסורת עתיקת היומין ) ולהתעלות בעזרת האש (האומץ לרצות, לגלות,ליצור,לברוא חיים חדשים) לאוויר (להבנת עולם הסיבות הגבוה,לתודעה), אז באמת למה?

למה 6 מיליון יהודים בחרו למות בשואה?  הנה תשובה :

בתקופה שלפני השואה היהודים חיו בסטייה מהייעוד הייהודי שלהם. במקום להוריד רוח לחיי החומר הם התמכרו לחומר. לא במקרה שנאו אותנו שאנחנו משתלטים על העולם באמצעות הכסף. זה היה נכון וזו הסיבה  האמיתית לאנטישמיות.  

נשמות צביר העם היהודי בחרו ונבחרו לרדת לעולם בזכות המיומנות שצברו מגלגולים קודמים ובבריאות קודמות ביסוד האדמה=היכולת לייצר חומר=כסף. התפקיד שנשלחנו לממש  בעולם היה להיות אור לגויים, ליצור את אור ההתפתחות ע"י הורדת רוח לחיי החומר: להתעלות לרוח, להבין את התודעה הגבוהה ואז ליישם אותה בחיי החומר הגשמיים. לא עשינו את זה. במקום לייצר טכנולוגיות ורעיונות פורצי דרך שיתרמו להתפתחות כל האנושות, מכרנו את הגאונות שלנו תמורת בצע כסף לכל המרבה במחיר. , אז מה הפלא ששנאו אותנו? במקום להפיץ תודעה ,ברחנו להודו והתמכרנו לאשלייה שמדיטציה תוכל לתת לנו שלווה ורוגע. בולשיט. שנטי -בנטי זה התסריט של ההודים, לא של היהודים. יש לנו ים עבודה לעשות כאן עד שנזכה לחוות את השלווה והשלמות- זה לא כאן!!! גן עדן זה סבבה, יש שם הכל, חוץ מדבר אחד – התפתחות , וזו הסיבה שלשמה נשלחנו – האנשים שחיים בגוף פיזי כיהודיים-אנחנו שליחים שנשלחו כדי לקדם תהליכי שינוי בבריאה ואם לא נבין את זה ולא נספק את הסחורה שלשמה קיבלנו אנרגיה מיוחדת- אין סיבה לקיומנו. יהודים בשואה שהבינו את זה, בחרו מרצונם החופשי לעזוב את העולם הזה ולפנות דרך רק לאמיצים הגיבורים שידעו את עליונות הרוח על החומר. 

לצורך מימוש הייעוד הייהודי שלנו,קיבלנו מצבר אנרגטי ייחודי ששאר העמם לא קיבלו: אנרגיות אש ואוויר עוצמתיות, מהירות,יעילות,מפותחות,חכמות, אבל במקום להשתמש בהן, ניצלנו את אנרגיות האדמה ששאר העולם השתמש בהן. אז מה הפלא ששונאים אותנו? במקום לדעת מי אנחנו באמת ולממש את פוטנציאל הגאונות שטבוע בנו, רצינו להיות "כמו באמריקה" אבל לא הבנו שללכת עם ראש מורם מחייב אותנו לזנוח את תודעת הקורבנות של העם המסכן שרצחו אותו וגזלו ממנו ופגעו בו, "עשו לי שתו לי", לזקוף קומה ולדעת שכן- אנחנו כן העם הנבחר, וכן אנחנו מיוחדים ושונים מכל שאר העמים, וכן-הגיע הזמן שנביא תוצאות שיוכיחו את זה. אינשטיין אחד פה ושם זה לא מספיק. כולנו גאונים. כל אחד צריך לתרום את הגאונות המיוחדת שלו לעולם כדי שביחד נביא את האור.


היהודים לפני השואה היו מופרדים- גם אחד מהשני ובעיקר מעצמם- מהחיבור לייעוד הייהודי שלשמו הם בחרו ונבחרו לרדת לעולם הזה.
השואה איגדה אותנו , הביאה אותנו יחד לאותו מקום-ישר-אל , כדי שנתיישר, כדי לעזור לנו למרכז את עצמנו ולמקד את האנרגיות שלנו כדי להיות אור לגויים. בואו נשמור על זה ו נהייה מאוגדים. עם כל השונות. בואו נוותר על ביקורתיות רעה, שיפוטיות, ונעשה סלקציה רצינית בבחירת המריבות שלנו.

*

 אלוהים על דוכן הנאשמים – קישור לסרט המלא – צפייה ישירה

סרט חשוב ביותר שמתעד משפט שעורכים יהודים באושוויץ לאלוהים: רגע לפני הסלקציה להשמדה: האם הוא אשם בשואה . הסרט מעלה שאלות מאתגרות כמו: אולי לפני שאנחנו מאשימים את אלוהים שהפר את ההבטחה, נסתכל על עצמנו ונבין איפה האחריות שלנו לכל זה? אולי זה אנחנו שלא מילאנו את חלקנו בברית?  האם אלוהים הוא כל יכול או שהוא זקוק לנו כדי להיות מושלם? אולי זו הסיבה שיצר אותנו? אולי כל הקטסטרופה הזו היא חלק מתוכנית גדולה יותר כדי לזכך את העם היהודי לקראת משהו טוב יותר: עלייה בשלב – הכנה לקראת בוא המשיח ועלייה לארץ ישראל? אולי אנחנו לא בובות על חוט אלא זו בחירה חופשית שבחרנו בה  ונבחרנו לה? הרי אלוהים התחייב שיש לנו בחירה חופשית… אולי אלוהים מחזיק בסכין כמנתח ולא כרוצח? אולי כדי להציל את העם היהודי הוא היה חייב לכרות את האיבר החולה ולהקריב חלק מהעם? ואת מי מקריבים? את החלקים הכי טובים. אלוהים הרי לא מתייחס אלינו באופן אישי אלא כעם,אומה.  ואולי הסבל שלנו הוא זכות שבחרנו בה ואנחנו ברי מזל להיות שותפים לזיכוך העם היהודי דרך כאבנו? הרי כבר השמיד אותנו בעבר במבול ואח"כ בחורבן הבית  הראשון. נבוכדנצר היה רק השליח, כמו היטלר שמממש את תפקידו כחלק מהתוכנית הגבוהה. בטוח יש סיבה…אנחנו לא יכולים לדעת איזה טוב יצמח מזה…

*

למה כל כך חשוב שנבין? כי  עד שלא נבין מה היה השיעור שנדרשנו ללמוד מהשואה, יש מצב שנזמן לעצמנו  את אותה שואה שוב ושוב. הכל צפוי ועדיין הרשות נתונה. הכל מתחיל ונגמר בבחירה החופשית שלנו. אצלנו בראש: בתודעה. 


צפו בסרטון » שר החינוך לוקח רטלין כדי להתמודד עם השיעמום בטכס יום השואה במחנה סוביבור בפולין  ילדים, אם טכס יום השואה משעמם אתכם ואין לכם סבלנות להיות בשקט בזמן הצפירה בלי לצחוק- קחו ריטלין. גם שר החינוך עשה את זה בטכס במחנה סוביבור , אפילו זה היה בטלווזיה…נשמע הזוי ששר חינוך ממליץ על שימוש בסמים ממכרים במקום להתמודד עם האתגר שהוא בכלל לא בעיה אלא איכות? לא נורא. ממילא רוב הילדים צופים בניקולודיאון ובערוץ הילדים ולא בחינוכית 23.
למה בעצם מתו כל כל הרבה יהודים בשואה?הרי לכל דבר יש סיבה גבוהה, את זה כל ילד יודע. אבל להעיז לשאול ולהטיל ספק בכל פולחן הקורבנות הזה שחוזר על עצמו כל שנה מחדש? אל תעירו אותנו ילדים בבקשה.
מוטב שנרדים אנחנו אתכם. קחו רטלין ותשתקו. תלמדו מאיתנו איך שורדים את הסתירה הפנימית בין מי שאתה באמת ומה שאתה יודע ובין מי שהחברה והממסד מצפים ממך להיות: צייתן וממושמע. רק אל תפריע לסדר הקיים, שחלילה לא ישתנה כאן כלום.


צפו בסרטון » יודית!! מתוך "לא לפני הילדים"  צחוקו של הילד הפנימי: קצת הומור תמיד טוב.


צפו בסרטון » Bent (1997) Sex Scene    עליונות הרוח על החומר: לחוש אהבה בלי מגע פיזי. קישור לקטע מהסרט "עקומים" שבו שני גברים בשואה עושים אהבה מוטמע כאן: אהבה בעידן החדש

 


בזכות השיכחה  טכסט שפירסם ב 1988  יהודה אלקנה, ניצול שואה מאושוויץ ובו הוא מסביר מדוע ישראל צריכה לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה:

"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.
ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו."

*

יום השואה 2013 ,  4 קושיות:

1. כמה אנרגיה מבוזבזת על טכסים שנועדו לשמר את חווית הקורבנות לעומת האנרגיה שמושקעת בהווה בתמיכה בניצולים הגיבורים שצלחו את האתגר ויצרו את דור ההמשך

2.מתי נבחר לשחרר את הסיפור על היותנו קורבנות מסכנים ונעצים את סיפור הגבורה המתעדים את עליונות הרוח על החומר? למה אנחנו לא מספרים לילדים שהגוף יכול להתקיים פיזית בכוח האמונה? אם ילד בשואה הצליח להילחם כפרטיזן ביערות כשניזוןמקליפת תפו"א לשבוע, למה שלא נוכל כולנו לעשות זאת ולחיות "מהאוויר" – אם תהיה לנו מטרה ראויה לחיות עבורה? על פראנה שמעתם?

3. למה אנחנו לא מאפשרים לילדינו להאיר בניצוץ הפנימי שלהם את העולם החשוך ע"י יצירת התפתחות , המצאת ידע חדש, סיפור חדש במקום לכפות עליהם לשנן סיפורים ישנים שמעכבים את ההתפתחות ע"י יצירת דרמה רגשית מיותרת? למה יאנוש קורצאק נדחק לציטוטים אידאולוגיים שמקשטים ליום אחד את קירות ביה"ס ושלא מוצאים שום ביטוי בהתנהלות היומיומית של המערכת הרקובה הזו?

4. איך זה שפוליטיקאים נבובים- ממסד אדמה כבד ומכביד, וטקסים שמרניים עמוסי עכבות רגשיות , מצליחים לנהל את תודעת עם שלם עם איכויות אש ואוויר גבוהות שאמור להביא את אור ההתפתחות לעולם? לאן נעלם האומץ שלכם הישראליים שהתמכרו לחיים באזור הנוחות, קומו ותפרצו את כל הגבולות. אף אחד לא יוכל לשלוט בכם אם תשלטו בעצמכם.

*

MichEal Amir Myx


צפו בסרטון »The Wave הנחשול


יש משהו מאוד מעניין בזיכרון. באיך שמעבירים זיכרון. באיך אפשר לעצב זיכרון. יום השואה, בשבילי, כמו בשביל רוב האנשים שעדיין בחיים פה בארץ, הוא זיכרון מעוצב.מוכתב. משונן ומדוקלם. נכון, לא כולם ככה. נשארו פה עוד כמה שהיו שם. שחוו את זה. כמה נשארו? כמה יישארו בשנה הבאה? אומרים לנו לא לשכוח, ואנחנו שוכחים שאף פעם בעצם לא זכרנו. כי זה לא זיכרון שלנו. זה זיכרון מושלך. מעוצב. ספוג הרבה פעמים בנוחות החיים שלנו בלי זה, או באי הנוחות שלהם – כל אחד והקלפים שהוא הגריל. "לא לשכוח" אומרים, שלא יחזור שוב אומרים. ושוכחים, שזה ממשיך לקרות. שוכחים שאפילו מדינה כמו ישראל, מסוגלת עדיין להתלבט אם להכיר באופן רשמי בשואה של עם אחר, כמו הארמנים למשל, רק כי זה יכול להשפיע על יחסים עם טורקיה… "לא לשכוח" אומרים, ומדקלמים את מה שמשונן לנו: מספרים על היד, ערימות נעליים, טלאי צהוב, גדר תיל, מחנות השמדה, העבודה משחררת, ניצולים, פרטיזנים, גטאות, יד ושם, משרפות, ציקלון בי, היטלר, גיסטפו, אס אס, רכבות, טרבלינקה, מיידנק, שרפה אחים, שרפה. עיירתנו בוערה כולה. "לא לשכוח" אומרים, "לצפות ולהקשיב לעדויות" אומרים, אבל שוכחים. שוכחים שיש כאן ניצולים שהמדינה לא מכירה בהם בכלל, שהשילומים שלהם וקצבאות שהם כלואים בידיהם של בנקים חמדניים ואנשים שלא סופרים אנשים – שהם ממש מכאן, "משלנו". העיקר הבנקים עוטפים את עצמם בדגל לכבוד יום העצמאות. פטריוטיות קפיטליסטית נוחה ומזויפת. אבל אנחנו עדיין שמים את הכסף שלנו באותו בנק. "לא לשכוח אומרים", אבל שוכחים, תכף "יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה", אחר-כך "יום העצמאות". לא לשכוח, יש לנו דגל. כחול ולבן ומגן דויד. כמו הטלאי הצהוב ההוא, וזה מתערבב, הציונות של אז, והציונות של היום, ו"מדינה מוקפת אויבים", ו"יהדות" ו"קיבוץ גלויות". לא לשכוח. את כל הסלט הזה, שכבר מזמן הפך אצל הרבה מאיתנו לעיסה תוססת אלכוהול ורוויית אג'נדה. "לא לשכוח" אומרים, "לסגור את כל החנויות" אומרים, "לעמוד בצפירה אומרים" – ועומדים. וחושבים, על כל התוכניות והסרטים האלה שראינו בטלוויזיה. על כל התכנים האלה שקראנו. פרשנויות וקטעי תיעוד. לא לשכוח את הזיכרון של אחרים. "האי ברחוב הציפורים" ו"יאנוש קורצ'ק" – ואז מה אם יש פה עדיין ילדים רעבים במדינה, אז, זה היה יותר נורא. נכון? אם רק נעיז להגיד ש"לא". אבל מה שווה כל הלא לשכוח הזה, אם לא עושים כלום עם הזיכרון? ומה אנחנו אמורים לעשות עם הזיכרון הזה? לשנוא בגללו? להמשיך להתבדל? להחרים? ומה זה ייתן? ומה עם ללמד את זה מעבר למה שזה היה? מה עם ללכת מעבר לסמלים ולעדויות ולתיעוד ולהבין אילו אנשים אנחנו בוחרים להיות ביומיום שלנו? מה עם קצת פחות זרות אחד כלפי השני? מה עם קצת יותר סובלנות? מה עם להיות פחות קשובים לסטיגמות וסטריאוטיפים וגזענות פנימית וחדה בכל הכיוונים, שהרבה מאיתנו אפילו לא מבחינים שאנחנו לוקים בה? כי יום השואה, זה יום השואה. כאילו רק לנו היתה שואה. כאילו שזה כבר לא קורה. אנחנו אומרים "שישה מליון" ומצקצקים. "זה מספר בלתי נתפס", אנחנו אומרים לעצמנו. כאילו לא מתים היום אלפים ברחבי העולם מרעב, גזענות ורדיפה מבוססת לאום או מוצא, או צבע. "לזכור ולא לשכוח" אומרים, ואנחנו כמו חיילים טובים מעבירים את המסר ומדקלמים בהרכנת ראש. ואז מרימים אותו, כאילו שזה היה רק פעם מזמן. כאילו זה משהו ששייך להיסטוריה. ואנחנו מזדעזעים אם "נוגעים לנו בשואה", אם מישהו צוחק על זה בקול קם, אם מישהו מעז להכחיש אותה, אם מישהו משווה אותה למשהו אחר – לא לא. "שואה היתה אחת". "שישה מיליון זה בלתי נתפס". "רק לא לתת שיעשו לנו את זה שוב". "צריך מדינה חזקה". "צריך צבא". "אם היה לנו צבא זה לא היה קורה" ו"איפה היה אלוהים"?, ו"מה מבינים אלה שאין להם שורשים משם". "לא לשכוח" אומרים, ומבלבלים אותנו כל שנה עם המוט המלובן הזה שמסנוור אותנו וכואב לנו במקומות כל-כך מסוימים, שאנחנו בקלות שוכחים שהם קיימים גם באחרים. שאנחנו, רובנו, בכלל לא זוכרים אותם. מזכירים לנו אותם, אבל אנחנו לא יכולים לזכור "את זה". לא לשכוח. לא לשכוח. לזכור ולא לשכוח. להיות מכורים לסיפור. להיות קשורים אליו. להיות תלויים בו. להתעטף בדגל של מדינה שכבר מזמן נראה שמי שמכוונים אותה איבדו את הקשר עם העם. אז למה אנחנו זוכרים? ומה אנחנו בוחרים לעשות עם הזיכרון הזה..? כי זיכרון לבד, הוא רק מטען, ומטענים, מונחים שם בשביל להתפוצץ בשלב כזה או אחר.

***

 

 

*

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *