שעת סיפור

כאן המקום לחובבי הסיפורים המאירים, המעירים, המבהירים, המובחרים… מוזמנים להוסיף את המועדפים שלכם בתגובות.

הנני- משפטים וסיפורים מאירים ומעוררים שינוי תודעתי 

דוגמאות לסיפורי הנני , כאן: שעת  סיפור

   

   

בערכת "שעת סיפור" מחכים לעינכם הפקוחות, הסקרניות, סיפורים קצרים מעוררי מחשבה ומלאי השראה שייעודם להעביר מסר המסביר את הסיבה הגבוהה למה דברים קורים כמו שהם קורים. כל סיפור הוא תמונת מציאות שפותחת צוהר לתסריט שלם, חלק מתמונה גדולה, ובה בעת- שלם כפי שהינו- הנני…  שמרו אותם ליד המיטה וספרו לילד הפנימי שהנכם, סיפור עם מהות ומשמעות לפני השינה- זמן איכות והנאה, רגע לפני שהנשמה יוצאת מהגוף להביא לנו הבנות מהעולם האמיתי…

כל הסיפורים נהגו ונכתבו ע"י אורן אמיר , עם נגיעות ודיוקים של המסרים ע"י נעמה וייס טוהר

*

לקט סיפורים  שנכתבו ע"י כותבים אחרים:

סיפור על התבוננות במראה: מי ומה שמעכב את ההתפתחות שלנו

יום אחד הגיעו העובדים למשרד ונדהמו לגלות שלט גדול, שהיה תלוי על אחת הדלתות, ועליו נכתב: אתמול נפטר האדם שמנע את התקדמותכם בחברה. אנו מזמינים אתכם להשתתף בהלוויה שתתקיים בחדר ההתעמלות שהוסב זמנית לחדר הלוויות. בהתחלה, כולם נעצבו מכך שחברם לעבודה נפטר, אבל לאחר מספר דקות כולם נהיו סקרנים ורצו לדעת מיהו אותו אדם שמנע את התקדמותם בחברה.ההתרגשות בחדר ההתעמלות היתה גדולה. אנשי בטחון הובאו לאירוע על מנת לשלוט בכמות האנשים ולהשליט סדר באולם. ככל שהגיעו יותר אנשים לאולם, כך גאתה ההתרגשות. כל אחד חשב לעצמו "מיהו אותו אדם שמנע את ההתקדמות שלי? טוב, לפחות הוא מת!"אחד אחרי השני נגשו העובדים המתוחים אל ארון הקבורה, וכשהביטו פנימה הם נאלמו דום.הם עמדו ליד ארון הקבורה, המומים, כאילו מישהו נגע בנקודה הכי רגישה בנשמתם.
בתוך ארון הקבורה היתה מראה. כל אחד שהסתכל פנימה ראה את עצמו.ליד המראה הונח פתק בו היה כתוב:
ישנו רק אדם אחד שמסוגל להגביל את ההתפתחות שלך וזה אתה!
אתה האדם היחיד שיכול לבצע מהפיכה בחיים שלך.
אתה האדם היחיד שיכול להשפיע על האושר, ההבנה וההצלחה שלך.
אתה האדם היחיד שיכול לעזור לך.
החיים שלך לא משתנים כשהחברים, ההורים והחברה שלך משתנים.
החיים שלך משתנים כשיש החלטה לשנות אותם,
כשיש הבנה שהאדם היחיד שאחראי על החיים שלך נמצא בך.אין זמן טוב יותר מתחילת השנה, לבחור לשנות.
לשנות לפחות משהו אחד כדי שהשנה החדשה תהא טובה יותר מקודמתה.
הסכימו להכיר את עצמכם, ומשם כבר הדרך תהיה ברורה…

Michael Jackson-Man in the mirror lyrics

סיפור על להיות שמח בחלקך: "נעליים קרועות"

"

סיפור על ילד שיודע איך לחבר את חלקי הפאזל של העולם

מדען אחד, חי כל הזמן מודאג מבעיות העולם, והיה נחוש בדעתו למצוא להן
פתרון. הוא העביר ימים ולילות במעבדה שלו כדי למצוא תשובות לספקות שלו
יום אחד, בנו בן ה-7 פלש למקום ההתבודדות שלו, נחוש לעזור לו בעבודתו.
המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה שהילד ילך למקום אחר. כשראה שזה בלתי
אפשרי להוציא אותו משם, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה, ויסיח את
דעתו. הוא הוציא מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה להמון חתיכות, ונתן
לילד יחד עם גליל נייר דבק, ואמר לו: "אתה אוהב פאזלים, נכון? אז אני אתן לך
את העולם לתקן, הנה העולם כולו מפורק, נראה אם אתה יכול לתקן. תעשה את זה
לבד לבד". הוא חשב שלילד יקחו ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן, כבר שמע את קולו של בנו קורא לו ברוגע "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכל". בהתחלה, האב לא האמין: זה לא ייתכן, שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה!!! אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת… להפתעתו, המפה הייתה מושלמת, כל החתיכות היו במקומן. איך זה ייתכן? איך הוא עשה את זה? "אתה לא ידעת איך נראה העולם", אמר המדען לבנו, "איך הצלחת?" "אבא", אמר לו הילד, "אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מן החוברת, ראיתי שבצדו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי את העולם לתקן, אני ניסיתי, אבל לא הצלחתי. זה היה הרגע שבו נזכרתי בתמונה של האדם מהצד השני, הפכתי את כל החתיכות, והתחלתי לתקן את האדם, שאני יודע איך הוא אמור להיות. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי אותו, וראיתי שהצלחתי לתקן את העולם…
~ ילדים רואים-תופסים -חושבים ו פועלים אחרת ממבוגרים …

סיפור על סבלנות- למה  נבון יותר לא למהר להסיק מסקנות. מוטב לעבד נתונים, להפעיל שיקול דעת , ורק אז לבחור

זוג קשישים חגג את יום נישואיהם השישים. לרגל החגיגות, הם הלכו לבית הספר בו למדו נכנסו לכיתה שלהם ומצאו את השולחן בו ישבו יחד, היכן שעדיין רשום מה שהוא חרט לה בילדות – "אני אוהב אותך!"
בדרכם הביתה, רכב משוריין עבר לידם, ונפל ממנו שק עם שטרות, הישר לרגליהם. הסבא טען שיש להחזיר את השק לבעליו, אבל הסבתא מתעקשת ש"כל המוצא שומר".
בבית הם ספרו את הכסף, וגילו שברשותם מיליון וחצי שקל. הסבתא החביאה את השק בעליית הגג. למחרת שני קציני משטרה סרקו את האזור, בחיפושם אחר הכסף.
הם דפקו על דלתם של הזוג, ושאלו את הקשישים אם מצאו אתמול שק כסף. האישה מייד ענתה: "לא". לעומתה, מצפונו של הסבא הציק לו, והוא אמר לשוטרים: "היא משקרת, זה בעליית הגג".
היא התעצבנה עליו, ואמרה לשוטרים: "אל תאמינו לו, הוא סנילי!!!"… השוטרים פנו אליו שו והחלו לתחקר:  "ספר את הסיפור, סבא, מההתחלה",
"טוב", הוא אומר ומתחיל לספר: "אתמול, כשחזרנו מבית הספר…", השוטר הסתכל על חברו ואמר:
"עזוב, עפנו מפה…"  אנשים ממהרים להסיק מסקנות, ויכול להיות שהאמת נמצאת ממש מתחת לאפם, אבל הם קצרי סבלנות בכדי לחכות שהיא תתגלה בפניהם. לא להיות פזיזים. גם אם נראה לך שהבנת הכול, וגם אם נראה לך שמיותר עוד להקשיב לשני, כי אתה יודע למה הוא מתכוון, חכה… צפויות לך הפתעות.

סיפור על האיש שרצה למות

חבר שלי רצה למות,לא ראה שום טעם להמשיך לחיות את החיים שהוא חי. הכל היה אפור משעמם וחסר טעם. כולם איכזבו אותו. אפילו המשפחה הכי קרובה שלו והחברים המעטים שעוד נשארו לו במסע שלו.אז החליט לסיים את המסע. ואז נחתה עליו שלווה נקייה כזאת.ככה פתאום מהחלל החיצון. איפה היית כל חיי? הוא תהה והיא מילאה את כולו. נחה בו. כאילו שגם היא חיפשה אותו כל חייה.  ואז כשהתודעה שלו צלולה, החליט שהוא בכל זאת הולך לסיים את המסע על האדמה.
והוא שמח שלפחות רגע לפני הסוף חווה שקט ושלווה פנימית כזאת. אז איך אני הולך לעשות את זה? החליט שאם כבר אין לי מה להפסיד, ואני גם ככה הולך למות. אז למה לא להנות מזה? והוא עשה משהו שהוא חלם לעשות כל החיים: קנה אופנוע ים. זה היה חלום ילדות שהוא כמעט שכח. שילוב של יקר ומסוכן ומיותר. והוא בכלל גר רחוק מהים. והאוטו שלו היה חלש מידי כדי לגרור אופנוע ים. וגם לא היה לו זמן וכסף. אבל עכשיו הוא קנה אופנוע ים כדי להתאבד. זה כמו כרטיס בכיוון אחד ליעד הכי רחוק בעולם בלי לחשוב על מלון ותרופות וביטוח ועל הדרך חזרה. כרטיס בכיוון אחד אל עומק הים.
הוא ידהר על הגלים בכל הכוח עד שייגמר הדלק, ילך ויעמיק אל האופק הכחול האינסופי
ויתאחד עם הכחול הגדול. וככה בדיוק הוא עשה.
ואי אפשר לתאר כמה שהוא נהנה מהקלות שבה הכל זרם.
אפילו המוכרת נדלקה עליו. אמרה לו שיש לו אש בעיניים. והוא הסמיק. והיא אמרה לו שהוא מתוק.וכדי לא לפספס אותו היא לקחה לו את הפלאפון והתקשרה לעצמה.
והוא לא זכר מתי אי פעם מישהו בכלל שם לב אליו. הוא חשב שהוא אפור ומשעמם כמו העולם שהוא ראה. ועכשיו הוא עומד על החוף עם אופנוע ים חדש.
זה ים גלי במיוחד. מסוכן מאוד להיכנס לים היום. אבל לא אם המטרה שלך היא למות.
במקרה כזה זה אפילו מומלץ במיוחד להיכנס כמה שיותר מהר. הוא נכנס מהר ודהר בכל הכוח אל המקום שבו המים נוגעים בשמיים. והוא שאג בבכי ובצחוק והעיניים שלו צרבו מהמלח והוא עף על הגלים ולרגע חלפה בו המחשבה שחבל למות ביום כזה , אבל הוא היה נחוש להשלים את המשימה ולהרוג את עצמו והמשיך בכל הכוח ואמא שלו בכתה לו בראש ואשתו לשעבר צעקה עליו שהוא לוזר והשוטר נתן לו קנס כי הוא נרדם בשוליים של החיים העלובים שלו, והוא צעק והם השתתקו ואז היה שקט ארוך והוא שמע רק את הגלים שהיו גבוהים מאוד ואת הרוח שעטפה אותו בעוצמה ובכה וצחק. אז הוא ראה את אמא שלו יושבת בסלון ובוכה בשקט. והוא הצליח להרגיש אותה ככה כמו שהיא לפני שהוא נולד בכלל.
והוא ראה את עצמו מטייל ביער גשום,ונזכר בטיול הזה, בגשם שלא הפסיק לרדת,  ואיך הוא היה חד כמו חיה כשהוא רץ ועכשיו הוא שוב מרגיש כמו חיה. הוא חד. והתודעה שלו צלולה ונעימה והוא מרגיש ככה כבר מהרגע שבו הוא ישב מול המוכרת בחנות. ואיזו חמודה היא. היא נראתה לא קשורה לעולם הזה. ממש כמוהו. ומעניין מה היה קורה אם שניהם היו לא קשורים יחד לעולם הזה. בטוח היה מעניין לשתף אותה במחשבות שלו. אלה שכולם אמרו לו שהן הזויות ולא קשורות לכלום. ובטח גם לה יש סיפור חיים לא רגיל. ובטח היא מנסה להתקשר אליו ממש עכשיו.
ואז הוא מת. כן אני יודע שזה ממש מאכזב. אבל זה מה שקרה. הוא מת.
האיש שרצה למות. מת.
האיש שהלך ברחוב עם הפרצוף ברצפה המלוכלכת. האיש ששנא את עצמו וחשב שכולם שונאים אותו. האיש הזה מת.
ומהים הסוער יצא איש רטוב. וחי.

 

סיפור שיחה עם אלוהים על השיעורים שבניו בני האדם צריכים ללמוד
סיפור שיחה עם אלוהים על השיעורים שבניו בני האדם צריכים ללמוד
בחלום ראיתי את אלוהים. "הכנס" אמר אלוהים, "אז אתה רוצה לראיין אותי ?"
"אם יש לך זמן עבורי" עניתי. אלוהים חייך וענה: "זמני הוא הנצח, ויש לי זמן לכל דבר. מה היה בדעתך לשאול אותי ?""מה מפתיע אותך יותר מכל דבר אחר בבני האדם ?"
ואלוהים ענה :"משעמם להם להיות ילדים, והם ממהרים להיות גדולים,ואז, הם רוצים לחזור ולהיות שוב ילדים. הם מאבדים את בריאותם על מנת להרוויח כסף, ובסוף הם מאבדים את כספם על מנת להחזיר את בריאותם. הם חושבים ללא הרף. בדאגה על עתידם, הם שוכחים את ההווה וכך אינם חיים, לא בהווה ולא בעתיד. הם חיים כאילו לעולם לא ימותו והם מתים כאילו מעולם לא היו בחיים."אלוהים לקח את ידיי בידיו וישבנו בשקט זמן מה, ואז שאלתי : "כהורה, מהם השיעורים שהיית רוצה שהם ילמדו ?"ואלוהים ענה עם חיוך :"שילמדו שהדברים שיקרים בחיים אינם הדברים השייכים לנו, אלא האנשים האהובים עלינו.
שילמדו שערך האדם נמדד על בסיס ערכו הוא ולא בהשוואה לאחר/קבוצה .
שילמדו שהעשיר אינו זה שיש לו הכי הרבה, אלא זה שצריך הכי מעט.
שילמדו שלוקח דקות ספורות לפגוע באדם אהוב, ולוקח שנים רבות לרפא פגיעות אלה. שילמדו לחמול, שילמדו שישנם אנשים האוהבים אותם עד מאוד , אולם אינם יודעים כיצד להביע את רגשותיהם. שילמדו שכסף יכול לקנות הכל מלבד שמחה. שילמדו ששני אנשים יכולים להתבונן באותו דבר ולראותו שונה בתכלית. שילמדו שחבר אמיתי הוא זה שיודע הכל אודותיהם ובכל זאת אוהב אותם. שילמדו שלא תמיד מספיק לזכות בסליחתם של אחרים, אלא חשוב לסלוח גם לעצמנו."ישבתי שם זמן רב ונהניתי מהחוויה. הודיתי לו על זמנו וכל מה שעשה עבורי ועבור משפחתי והוא השיב :

"ברוך הבא, אני כאן 24 שעות ביממה. כל מה שאתה צריך זה לשאול ואני אענה."אנשים ישכחו מה שאמרת, אנשים ישכחו מה שעשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש…"

 

סיפור על כוח המחשבה על כסף כמספיקה ליצירת שפע

מנהל של חברה גדולה נכנס עמוק לחובות ולא מצא מפלט החוצה. הנושים סגרו עליו והספקים דרשו תשלום. יום אחד הוא ישב על ספסל בפארק, ראשו רכון בתוך ידיו, תוהה אם יש משהו שיכול להציל את חברתו מפשיטת רגל.
לפתע, הופיע לפניו איש זקן. "אני יכול לראות שמשהו מטריד אותך," הוא אמר.

לאחר שהקשיב לתלאותיו של המנהל, אמר האיש הזקן: "אני מאמין שאני יכול לעזור לך."
הוא שאל את המנהל לשמו, הוציא פנקס צ'קים, מילא אותו ודחף אותו לתוך ידיו באומרו: "קח את הכסף הזה. תפגוש אותי פה בעוד שנה מהיום ובדיוק באותה שעה. אתה יכול להחזיר לי את הסכום הזה בהזדמנות זאת."
הוא פנה ונעלם באותה מהירות שבה הוא הופיע.
המנהל ראה בתוך ידו צ'ק על סך 500,000 דולר. על החתום היה: ג'ון ד. רוקפלר. רוקפלר היה אחד האנשים העשירים ביותר בעולם באותם ימים.
"אני יכול למחוק את כל חובותיי הכספיים מיידית!" הוא הבין.
אך, במקום זאת, המנהל החליט לשמור את הצ'ק בכספת. הידיעה בלבד שהצ'ק נמצא שם יכולה לתת לו כוח לחשוב על פתרון, ובכך להציל את העסק שלו, הוא חשב.
וכך, עם אופטימיות מחודשת, הוא נשא ונתן עם הנושים והספקים, וקיבל הארכות משמעותיות בתנאי התשלום. הוא גם קיבל הצעות עסקיות יותר טובות. הוא סגר כמה עסקאות גדולות. בתוך חודשים ספורים הוא החזיר את כל חובותיו ואף התחיל להרוויח כסף.
בדיוק לאחר שנה הוא חזר לפארק עם הצ'ק. בשעה שנקבעה הופיע האיש הזקן. אך, בדיוק ברגע שהמנהל רצה להחזיר לו את הצ'ק ולחלוק עמו את סיפור הצלחתו, באה אליהם בריצה אחות בית חולים, ומשכה את האיש הזקן. "אני שמחה שתפסתי אותו," היא קראה. "אני מקווה שהוא לא הטריד אותך. הוא תמיד בורח מבית ההבראה ומספר לאנשים שהוא ג'ון ד. רוקפלר." ואז, בהחזיקה בזרועו, הובילה את האיש הזקן לעבר בית ההבראה.
המנהל ההמום עמד שם, נדהם. כל השנה הוא עמל, סגר עסקאות, קנה, מכר, בהיותו משוכנע שהיה לו חצי מיליון דולר כגיבוי.
לפתע הוא הבין שלא הכסף הוא שהפך את עולמו מקצה לקצה. היתה זו המחשבה שיש לו גיבוי שאפשרה לו לנהוג בביטחון ואופטימיות. המחשבה היא זו שנתנה לו כוח ואמונה להשיג כל דבר שדמיין לעצמו.אז כאשר אתם מרגישים קצת אבודים מבחינה כלכלית, ולא רואים פתרון למצב, זכרו שהכל תלוי באיך אנחנו בוחרים להסתכל על דברים. בואו ממקום בוטח, וגם אם עכשיו המצב קצת דוחק, המשיכו להתנהג כאילו יש לכם צ'ק גיבוי בכספת. חשבו מחשבות חיוביות, היו בטוחים בעצמכם ובדרך שבחרתם ותראו שהכל יסתדר לטובה. כי הכל מתחיל ונגמר בבחירה התודעתית שלכם .

סיפור על תהליך צמיחה והתפתחות שלוקח את הזמן שלו . שינוי אמיתי דורש תהליך

סיפור הבמבוק הסיני 

 

סיפור על גשרים שמחברים את הנפרדות ומגשרים על פערים

באזור כפרי, שטוף נחלים ואגמים, גרו שני אחים בחוות סמוכות. במשך 40 שנה הם חיו בשלווה, חלקו את הציוד, סייעו ועזרו זה לזה ככל שניתן. אולם, יום אחד התעורר ויכוח קולני בין שני האחים, ותוך דקות ספורות, הקונפליקט הפך למשבר רציני. לראשונה מזה 40 שנה האחים היו ברוגז! אווירת שיתוף הפעולה התנפצה. אי הבנה קטנה הפכה לפער בלתי ניתן לגישור וחילופי דברים קשים, שהובילו לשבועות וחודשים של שתיקה ונתק.
בוקר אחד , שמע ג'ון, האח הבכור, דפיקות על דלת ביתו. הוא פתח את הדלת, ולפניו עמד אדם עם קופסת כלי עבודה של נגר. "אני מחפש עבודה למספר ימים", אמר הנגר, "אולי אתה זקוק לקצת עבודות פה ושם? אני מוכן לעבוד קשה ולעשות כל עבודת נגרות שאתה צריך".
"כן," השיב ג'ון. "במקרה יש לי עבודה עבורך, הבט מעבר לנחל שבקצה החווה. שם עומד אחי הצעיר. עד לפני שבוע, מה שהפריד בין החווה שלו ושלי היה שדה מרעה משותף. אולם הוא לקח את הדחפור הענק שלו, ויצר מפרצון בין החוות שלנו. ובכן, הוא אולי עשה זאת כדי להכעיס אותי במתכוון, אבל אני רוצה להראות לו מי פה הבכור. אתה רואה את ערימת הקרשים שליד האסם? אני רוצה שתתחיל מייד לבנות לי גדר-עץ בגובה של שלושה מטרים, כדי שאני לא אאלץ לראות אותו ואת החווה שלו". "אני חושב שהבנתי את המצב" אמר הנגר. "הראה לי היכן יש מסמרים והיכן מונח המסור, ואני אוכל לעשות עבודה שתספק אותך".
ג'ון תכנן לנסוע באותו יום לקניות וסידורים שונים בעיר הסמוכה. הוא נתן לנגר את קופסת המסמרים הגדולים שלו ויצא לדרכו. הנגר החל לעבוד במרץ. הוא מדד, ניסר, הדביק וקיבע את הקרשים באמצעות המסמרים. סמוך לשקיעה, הוא סיים את עבודתו, בדיוק כשג'ון חזר מנסיעתו. ג'ון פער את עיניו, והיה לרגע חסר מילים. הוא לא ראה שום גדר. במקום זאת, מה שעמד שם היה גשר… גשר שמתוח מצד אחד של המפרצון עד צדו השני, בחווה של אחיו הצעיר. בכל צד של הגשר היה מתוח מעקה עץ מעובד להפליא.
בעוד הוא לוטש עיניים, ראה ג'ון את אחיו עומד בקצה הגשר כשהוא מושיט את ידו קדימה. "אתה באמת אדם מדהים, אחי, אם בנית גשר בינינו, אחרי כל המלים הקשות שהטחתי בך". שני האחים ניצבו רגע נוסף משני צדי הגשר, ואז החלו לצעוד האחד לעבר השני, עד שנפגשו באמצע הגשר, לוחצים זה את ידו של זה, ומייד לאחר מכן, מחבקים איש את רעהו בחום רב.
הם הסתובבו אל הנגר וראו אותו אוסף את כליו ומניף את הארגז אל כתפו.
"היי! רגע, עצור! הישאר מספר ימים נוספים. יש לי עוד כמה פרויקטים שתוכל לעשות עבורי", צעק לעברו ג'ון.
"הייתי שמח להישאר, אדוני", השיב לו הנגר, "אבל עלי לבנות עוד המון גשרים".

ברוח יום כיפור, הקדישו מחשבה לחשיבותה של הסליחה.
אם אתם נכנסים לוויכוח, במקום להציב חומה וגדר בין הדעה שלכם לדעה של הצד השני, חפשו דרכים לבנות גשרים.

*

סיפור על גלגל השפע, על נתינה וקבלה

יום אחד, ילד עני שנהג למכור סחורה מדלת לדלת כדי לממן את לימודיו בבית הספר, גילה כי חסר לו רק מטבע אחד קטן של 10 אגורות, והוא היה רעב.

הוא החליט לבקש ארוחה בבית הבא אליו יגיע, אולם דעתו נתבלבלה עליו כאשר אישה צעירה ונאה פתחה את הדלת.

במקום לבקש ארוחה הוא ביקש לשתות מים. האישה היא חשבה לעצמה שהוא נראה רעב, ולכן הביאה לו כוס חלב גדולה. הוא שתה באיטיות ואז שאל: "כמה אני חייב לך?"

היא ענתה: "אתה לא חייב לי דבר. אמי למדה אותנו שלא לקבל תשלום תמורת חסד."

הוא ענה: "אם כך, אני מודה לך מעומק לבי."

כאשר הווארד קלי עזב את הבית, לא רק שהוא חש חזק יותר מבחינה פיסית, אלא גם אמונתו באלוהים ובאדם התחזקה.

שנים רבות לאחר מכן, אותה אישה צעירה חלתה באופן אנוש. הרופאים המקומיים היו פסימיים. לבסוף, הם שלחו אותה לעיר הגדולה, שם ביקשו ממומחים לחוות דעה על מחלתה הנדירה.

ד"ר הווארד קלי נקרא לחדר המומחים. כאשר הוא שמע מאיזו עיר היא הגיעה, אור משונה נדלק בעיניו. הוא קם מיד והלך אל חדרה בבית החולים. הוא זיהה אותה מיד.

הוא חזר לחדר המומחים כאשר הוא נחוש לעשות כמיטב יכולתו להציל את חייה. מאותו יום והלאה, הוא ייחס תשומת לב מיוחדת למקרה שלה ולאחר מאבק ממושך, הם ניצחו את המחלה.

ד"ר קלי ביקש מהמשרד להעביר אליו את החשבון הסופי לצורך אישור. הוא הסתכל בו, רשם משהו בצד, והחשבון נשלח אל החדר שלה. האישה חששה לפתוח אותו, משום שהייתה בטוחה שהיא תיאלץ לשלם אותו עד סוף חייה.

בסופו של דבר היא הסתכלה, ומשהו משך את תשומת ליבה. בצד החשבון הופיעו המילים הללו: "שולם במלואו באמצעות כוס חלב אחת. על החתום, ד"ר הווארד קלי."

דמעות של שמחה זלגו מעיניה, וליבה השמח התפלל ואמר: "תודה לך, אלוהים, שאהבתך התפשטה בליבותיהם ובידיהם של האנשים."

 

סיפור על צב, בית, ומשמעות הזמן

קטע מספר נהדר שמצאתי בספרייה העירונית באילת (המלאכון/זיו גלזמן)

מי אתה? שאל המלאכון
אני צב
לאן מועדות פנייך?
לכל מקום ובלבד שיהיו בו חרציות
ומה הן אותן חרציות שאתה מבקש?
הן פרחים,השיב הצב. אינני מתבייש,אני אוכל פרחים,הם טעימים מאד
ניתן להינות מיופים של הפרחים , אמר המלאכון. ניתן אף להתענג על ריחם.אוכל אפילו לקטוף לי פרח ולשאת אותו לדרכי. אבל לאכול פרחים?מה מוזר הדבר…זה כל מזונך?
לא,אם יזדמנו לי חיפושית או תולעת או אפילו פשפש,לא אמנע מלאכול אף את אלה
האם יודע אתה מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך? שאל המלאכון
אפילו בני האדם אינם יודעים מהיכן באים ולהיכן הם הולכים. בכל מקרה,אינני ממהר לשום מקום
הציפור חוזרת לקן,השועל חוזר למאורתו,הנחש חוזר למחילתו… לאן אתה חוזר?
אין לי צורך לחזור לשום מקום,הרי נושא אני את ביתי על גבי. ביתי הוא בכל מקום שאחפוץ. ביתי הוא בעל חשיבות רבה. הוא משמש לי הגנה מפני טורפים, אמר הצב
טורפים?
בעת סכנה אני מכווץ את ידי,את ראשי,את רגלי ואת זנבי ומכניס אותם לתןך השיריון. הוא מגן עלי,וכך-הטורף- שועל או צבוע- מאבד בי עניין ומניח לי לנפשי
אם כך,בר תועלת הוא שיריונך. הוא גם נאה לעין,אמר המלאכון. הוא אפילו משובץ…
בני האדם חכמים. הם יודעים לקבוע את גילי לפי המשבצות הללו
מי חי יותר זמן? אתה או בני האדם?
יש לי קרובי משפחה שחיים בים או באגמים. אומרים שהםחיים מאתיים או שלוש מאות שנים. בני האדם מגיעים רק למחצית מכך
אהה. הרהר המלאכון בקול. אילו הייתי איטי כמוך,גם מיליון שנים לא היו מועילות לי להגיע לארץ שאליה אני מבקש להגיע: ארץ הקשת, אותה לא ידעתי
ואז אמר הצב: הראשון להגיע איננו הראשון למהר
עם מילים אלו ממש פנה המלאכון לדרכו והמשיך במסע

*

 סיפור על מסע , מסה ומשא שאנו סוחבים על גבנו בדרך

זוג נזירים, מסטר ותלמידו, יצאו במסע ארוך ממנזר אחד לבקר במנזר השני. כמנהגם של נזירים, הרבו בהליכה, המעיטו בשינה, במזון ובדיבור.
ביום שלישי של המסע הגיעו השנים לנהר שוצף, על גדת הנהר עמדה אישה צעירה ונאה, לבושה בבגדי כלולות שביקשה את עזרתם בחציית הנהר. "אינני רוצה להרטיב את בגדי כלולותיי" אמרה להם האישה, "התוכל לשאת אותי בזרועותיך?"
התלמיד רצה לסרב בשם רבו, אבל לפני שהספיק לומר מילה, הסכים המסטר ל

שאת אותה. הרים המסטר את האישה על כתפיו, על מנת שבגדיה לא יירטבו וחצה איתה את הנהר.
התלמיד הביט במסטר שלו וכדרכם של נזירים שתק.
חלפו שלושה ימים נוספים של הליכה ודממה מעיקה, הנזירים התקרבו אל המנזר, ואף יכלו לראות אותו בקצה ההר. לפני החלו לעלות בשביל עצר התלמיד ואמר: "זהו, אני לא יכול להמשיך, אני לא יכול להבין איך עשית את זה? איך נשאת אישה על כתפיך?"
חייך המסטר אל תלמידו ואמר לו: "עוד רחוקה דרכך אל התובנה".
"מה קשורה התובנה שלי לאישה?" שאל התלמיד.
"התובנה היא מה שמבדיל ביני לבינך", אמר לו המסטר, "אני הרמתי את האישה על כתפי ונשאתי אותה במשך שלוש דקות מצד אחד של הנהר אל הצד השני – כשהגענו לגדה הורדתי אותה מכתפי ושכחתי אותה… אתה לעומת זאת ממשיך לשאת אותה כבר שלושה ימים…"מוסר השכל :
כך גם אנחנו – רצוי שמסע (ובעיקר מעמסה) שהורדנו מהכתפיים – מומלץ שנשכח.
דברים שעברו ואין להם השפעה על חיינו העתידיים, לא צריכים להטריד אותנו יותר – איננו צריכים לשאת על כתפינו את שגיאות העבר ולא צריכים להתהדר בהצלחות של העבר – אלא להביט אל המחר מתוך תקווה וידיעה ששם טמון העתיד.
*

סיפור על לדעת מה לבקש

זוג בשנות ה-60 לחייו יצא לחגוג את יום הנישואים ה-35 שלהם במסעדה שקטה ורומנטית בהרים.

בעודם יושבים על ספסל בקצה ההר ומביטים בנוף המרהיב, הופיעה מולם פיה, קטנה ויפה, ואמרה:
"מכיוון ששימשתם דוגמא ומופת לנישואים טובים כל השנים, הרשו לי להעניק לכל אחד מכם זכות לבקש משאלה".

האישה זינקה בהתרגשות ואמרה:
"חן חן לך פיה נחמדת. המשאלה שלי היא לטייל בעולם עם בעלי האהוב".
הפיה הניפה את מקל הקסמים ובן רגע, 2 כרטיסים לטיול מסביב לעולם במחלקה ראשונה הופיעו על השולחן."ומה בשבילך?" פנתה הפיה בחיוך נוצץ אל הבעל.
הבעל חשב לרגע ואז ענה:
"אני מודה שזה בהחלט רגע מאוד רומנטי, אבל אני מרגיש שזו הזדמנות חד פעמית להביע משאלה שאכן תתגשם, לכן, אני מצטער יקירתי, אבל הייתי רוצה לבקש לעצמי אישה שצעירה ממני ב-30 שנים".האישה והפיה הביטו בבעל מאוכזבות, אבל משאלה זו משאלה.
הפיה הניפה את שרביט הקסמים ובן רגע…
הפך הבעל לזקן בן 90 ;)מוסר השכל:
זה בהחלט טוב לבקש ולהביע את משאלות לבכם, שכן מחשבה בוראת מציאות ולמילים יש כוח, ויחד עם זאת, לפני שמבקשים כדאי לחשוב מה אנו מנסים להשיג.למשל, כאשר אנו מבקשים הרבה כסף, אנו בעצם מבקשים רווחה כלכלית, שתתן לנו בטחון ושלוה. שלא נצטרך לדאוג יותר ללחם על השולחן וקורת גג מעל לראש.
מה שנקרא נהיה מסודרים ! אנו והדורות הבאים אחרינו.
אז במקרה כזה בקשו להרגיש שלוה, בקשו להרגיש בטחון. אל תבקשו את הכסף עצמו. כי כסף, עם כל ההנאות והאפשרויות שהוא פותח, יכול גם להעיק ולגרור דאגות ופחדים, שהם ההפך הגמור מבטחון ושלוה. לכן כאשר אתם באים לבקש דבר כלשהו או להביע משאלה, חשבו על ההרגשה שאתם רוצים להרגיש ולא על הדרך.את הדרך היצירתית השאירו ליקום. תהיו בטוחים שהוא יפתיע אתכם בדרכו שלו!

*

סיפור : עם מי היית רוצה להתחלף? 

לאיש אחד נמאס מהמצב בו הוא צריך כל יום ללכת לעבודה בעוד אשתו נשארת כל היום בבית . "זה ממש לא הוגן, שרק אני אהיה זה שעובד כל כך קשה! הייתי רוצה שפעם אחת היא תרגיש מה זה לצאת ולעבוד בחוץ… שתבין מה עובר עלי בעבודה הנוראית שלי!!"

בלילה , לפני שהלך לישון התפלל לאלוהים: "או, אלוהים הכל יכול, בבקשה בבקשה עשה משהו שאני ואשתי נתחלף בתפקידים ולו רק ליום אחד! שהיא תוכל לחוות את מה שאני חווה כל יום! ואני אשאר בבית במקומה ואבלה את כל היום בנעימים…"

עם תפילה זו על שפתיו שקע האיש בשינה עמוקה. אלוהים, רחום וחנון, ומשתדל למלא את בקשותיהם של מאמיניו איפה שאפשר, דאג להחליף בין הבעל והאישה. בבוקר, כשהתעורר הבעל, הוא מצא עצמו בגופה של אשתו , ואילו היא התעוררה בדמותו.

הבעל קם, הכין ארוחת בוקר, העיר את הילדים, הכין להם סנדוויצ'ים לבית הספר, דאג שיאכלו את ארוחת הבוקר שהכין להם, הסיע אותם לבית הספר, חזר הביתה ואסף כביסה מלוכלכת מכל החדרים, שם מכונת כביסה ורץ לבנק למשוך כסף כדי לשלם את חשבונות הטלפון והחשמל. משם הלך לדואר, שילם את החשבונות, ומשם המשיך לסופרמרקט כדי לקנות מצרכים לארוחת הערב. חזר הביתה, סידר את המצרכים במזווה ובמקרר, והעביר את הכביסה למייבש. כשגמר לנקות את קופסת החול של החתול ולרחוץ את הכלב, הייתה השעה כבר אחרי אחת בצהרים. הוא עלה לחדרי השינה וסידר את המיטות, שאב אבק וטאטא ושטף את רצפת המטבח. ניקה את בתי השימוש והאמבטיות, וקיפל את הכביסה שבינתיים כבר התייבשה ושם לכל אחד את הבגדים בארון.

אחר כך נהג מהר לבית הספר ולגן כדי להספיק להוציא את הילדים בזמן ולהסיעם הביתה. בדרך הביתה נאלץ להתערב בויכוחים ביניהם ולהשתיק אותם, לגעור באחד להעניש את השני ולנחם את השלישי הבוכה. אחר כך ישב עם הילדים על שיעורי הבית שלהם, ובמקביל העמיד את קרש הגיהוץ והמגהץ כדי לגהץ את מה שיצא מהכביסה והיה זקוק לגיהוץ. בערך בארבע וחצי, הוא התחיל לקלוף תפוחי אדמה לארוחת הערב ולשטוף ירקות להכנת הסלט. הוא ניקה את העוף והכין לו רוטב מתאים כדי להכניסו לתנור. אחרי ארוחת הערב הוא ניקה את השולחן, הכניס כלים למדיח, רחץ את הילדים והשכיב אותם לישון אחרי שסיפר לכל אחד מהם סיפור בנפרד. בעשר בלילה הוא כבר היה כל כך סחוט שבקושי הצליח לגרור את עצמו למקלחת ולמיטה. וגם בכך לא נגמר היום שלו, כי עוד ציפו ממנו לעשות אהבה, ולמרות שהיה גמור מהיום שעבר עליו הוא לא התנגד והצליח לעבור גם את זה מבלי להשמיע אף תלונה.

למחרת בבוקר, איך שהוא התעורר ומצא את עצמו עדיין בגוף של האישה, פנה מיד לאלוהים בתחינה ואמר לו: "אלוהים היקר, תעזור לי. אני לא יודע מה חשבתי על אשתי לפני כן, אבל עכשיו שראיתי מה היא עוברת כל יום, אני מסיר את הכובע בפניה. אני רוצה לחזור להיות אני עצמי למרות כל הקשיים שיש לי בעבודה , כי זה כלום לעומת הקושי שלה יש כאן בבית. בבקשה תחליף בינינו שוב."

אלוהים, רחום וחנון, מוכן תמיד להיעתר לבקשות של מאמיניו, עד כמה שאפשר, ענה לו : "בני, אני שמח שלמדת את השיעור שלך, ואני אשמח להחזיר את המצב לקדמותו. אבל תצטרך לחכות תשעה חודשים, כי אתמול בלילה נכנסת להריון… " (-;

כל אחד מאיתנו, בסתר לבו, היה מוכן להתחלף עם אדם אחר, ולו רק ליום אחד, כי למראית עין נראה שחייו טובים או קלים יותר. אולי הנעל שלו נראית נוחה יותר אבל רק הוא יודע איפה היא לוחצת לו…

אז עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד?

 

*

סיפור על בריאת האור מהחושך 

הוא לא אמר:

"בוא'נה איזה חושך! אי אפשר לראות פה כלום!
מה זה התוהו ובוהו הזה?
זה בלתי נסבל!
לא יעלה על הדעת!
אי אפשר ככה יותר!
ומי המניאק שהחשיך ככה?"
זה ממש לא הוגן!"

הוא אמר:

"יהי אור"

ויהי.

*

מה שאנו מתמקדים בו – מתעצם. כדאי להתמקד במה שאנחנו רוצים לברוא.

 

*

סיפור משל מערת אפלטון – על האור והחושך, מה אנחנו בוחרים לראות ולדעת 

 

משל המערה של אפלטון הוא אחת המטאפורות הידועות ביותר מאת הפילוסוף הנודע, אשר נועדה לדמות מציאות של בערות, בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החוכמה. גם כאשר הפילוסוף – האדם שיצא מבורות לחוכמה – בא לגאול אותם מבערותם, הוא נמצא בסכנה מתמדת, מפני שהאנשים אינם רוצים להשתחרר מהבורות, הם נמשכים אליה ושמים בה את מבטחם. כמו כן, מוצג תהליך ההחכמה כתהליך קשה, כואב ורצוף מכשולים.
המשל, המוצג בספרו "המדינה" (בפתיחת פרק ז), מספר על קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים מפתחים תרבות ושלל תיאוריות לגביהם, ובונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר.
אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו במעלה דרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. האסיר נשרט ונחבל, וכאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גרמי השמיים בלילה. הוא יכול גם להבחין בצלו שלו.
האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה; הוא מועד ונופל, ואינו רואה דבר, והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא נכה. הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. האסיר שיצא לאור עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם לועגים לו, ולו היה משחרר אותם מכבליהם כפי שהתכוון לעשות, היו האסירים רוצחים אותו.

 

סיפור על להניח את בעיות החיים המכבידות בצד

הפרופסור החל את השיעור ע"י הרמת כוס התה ושאל את תלמידיו:
"כמה לדעתכם הכוס הזאת שוקלת ?"
"50 גרם !" … "100 גרם!" …" 125 גרם!" … השיבו הסטודנטים.
"אני באמת לא יודע. על מנת לדעת כמה היא שוקלת עלי לשקול אותה." אמר הפרופסור.
"אבל השאלה שלי היא: מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך למעלה כמה דקות ?"
"שום דבר" …. אמרו הסטודנטים.
" או.קי. ומה יקרה אם אחזיק את הכוס כך במשך שעה ?" שאל הפרופסור.
"ידך תתחיל לכאוב" אמר אחד הסטודנטים.
"זה נכון. ומה יקרה אם אחזיק את הכוס כך יום ?"
"ידך עלולה להתאבן, אתה עלול לחוש מתח עז בשרירים ואולי שיתוק ובוודאי תיאלץ להתאשפז בבית חולים" אמר סטודנט אחר וכל הסטודנטים צחקו.
"טוב מאוד. אך במשך כל הזמן הזה האם חל שינוי במשקל הכוס?" שאל הפרופסור.
"לא" … הייתה התשובה.
"אז מה גרם לכאבים בזרוע ומתח בשרירים ?"
הסטודנטים היו נבוכים, תמהים.
"תניח את הכוס" אמר אחד הסטודנטים.
"בדיוק!" אמר הפרופסור, "בדומה לכך הן בעיות החיים-
תחזיק אותן כמה דקות בראשך – וזה בסדר,
תחשוב עליהן הרבה זמן – ואתה מתחיל לחוש כאבים,
אם תמשיך הרבה יותר זמן – הם מתחילים לשתק אותך ולא תהיה מסוגל לעשות כל דבר…"

 

סיפור על אמת שנחשפת

אדם מגיע לפני שופט באשמת גניבה.
שואל אותו השופט: "האם אתה מודה באשמה?"
עונה החשוד: "אדוני השופט, אין לך מושג מה עובר עלי, כמה ימים כבר שאין לי אוכל…"
קוטע אותו השופט ושואל שנית: "תענה לי במילה אחת, כן או לא?".
ממשיך אותו אדם בשלו: "אדוני השופט, באמת שאין לך מושג מה עובר עלי.
רק פיטרו אותי מהעבודה…"
קוטע אותו השופט שוב: "אל תספר לי סיפורים, פשוט תן לי תשובה ישירה, תענה כן או לא". המואשם מתעלם מהבקשה של השופט,
וממשיך: "אדוני השופט, אתמול הם עיקלו לי את השולחן של חדר האוכל…".
בשלב זה השופט כבר מתעצבן,דופק בפטישו
ושואל: "אתה מוכן לענות במילה אחת, כן או לא?"
עונה לו אותו אדם: "כבוד השופט, יש שאלות שלא ניתן לתת להן תשובות של מילה אחת.
אני אשאל את כבוד השופט שאלה ואם כבודו עונה לי במילה אחת,כן או לא, גם אני אעשה כך".
מסתקרן השופט ומסכים לבסוף לאתגר.
שואל אותו המואשם: "האם זה נכון, מה שאומרים שלאחרונה, שכבודו הפסיק לקחת שוחד?"

*


responsebility understandסיפור עם מסר: אל תמהרו להסיק מסקנות

ילדה קטנה וחמודה אחזה בשתי ידיה שני תפוחים עסיסיים.

אמה, ניגשה אליה וביקשה ממנה בעדינות ובחיוך: "מתוקה שלי, בבקשה תוכלי לחלוק איתי תפוח אחד?

הילדה התבוננה באמה כמה רגעים ולבסוף, נגסה מהתפוח הראשון, ומיד גם נגסה מהתפוח השני.

האם הרגישה איך החיוך על הפנים שלה נמוג, היא ניסתה להסתיר מביתה את אכזבותה.

ואז… הילדה הקטנה פנתה לאמה, הגישה לה את אחד מהתפוחים הנגוסים ואמרה: "אמא, הנה לך, התפוח הזה יותר מתוק".

לא משנה מי אתה, כמה ניסיון חיים יש לך, וכמה מלומד אתה חושב שאתה, תלמד לדחות ביקורת.

תן לאחרים את הפריבילגיה להסביר את עצמם.

מה שאתה רואה, זה לא בהכרח המציאות. לעולם אל תסיק מסקנות

*

 סיפור הנשמה הקטנה והשמש / ניל וואלש ( שיחות עם אלוהים)

פעם, בשום זמן מן הזמנים, הייתה נשמה קטנה, שהתייצבה בפני אלוהים והכריזה: "אני יודעת מי אני!" ואלוהים אמר: "הרי זה יוצא מן הכלל! מי את?" והנשמה הקטנה הריעה: "אני האור!" חייך אלוהים חיוך גדול וקרא: "נכון מאוד! את האור." הנשמה הקטנה קרנה מרב אשר, משום שהצליחה לפענח את מה שכל הנשמות ברחבי הממלכה צריכות היו לפענח. "וואו," אמרה הנשמה הקטנה, "זה באמת מדהים!" אבל עד מהרה, לא די היה לה בידיעה מי היא. הנשמה הקטנה חשה נרעשת ונרגשת וכעת בקשה להיות מי שהיא. וכך שבה הנשמה הקטנה על עקבותיה וחזרה לאלוהים (שזה רעיון בכלל לא רע בשביל כל נשמה שרוצה להיות מי שהיא באמת) ואמרה: "שלום, אלוהים! עכשיו כשאני יודעת מי אני, האם מותר לי להיות מה שאני?" ואלוהים אמר: "את מתכוונת לומר שאת רוצה להיות מי שכבר הנך?" "טוב", השיבה הנשמה הקטנה, "לדעת מי אני זה דבר אחד, אבל ממש להיות מי שאני הרי זה דבר שונה לחלוטין. אני רוצה להרגיש איך זה להיות האור!" "אבל הרי את כבר הנך האור," חזר ואמר אלוהים וחייך שוב. "כן, אבל אני רוצה לדעת איך זה מרגיש!" צעקה הנשמה הקטנה. "ובכן," אמר אלוהים בבת-צחוק חרישית, "אני משער שצריך הייתי לדעת שכך יקרה. תמיד היית נשמה הרפתקנית."

 

 

שלושת הפילטרים

יום אחד פגש את סוקרטס הפילוסוף אקוויטנס ואמר לו:  "אתה יודע מה שמעתי על תלמידך אפלטון?”
”רק רגע”, השיב סוקרטס, “לפני שאתה מספר לי, אני מבקש לערוך את מבחן שלושת הפילטרים“.

”שלושת הפילטרים?"

” כן”, השיב סוקרטס, “לפני שאתה מספר לי על תלמידי, הבה נבחן את דבריך. הפילטר הראשון הוא ‘אמת’. האם אתה משוכנע שהדברים שאתה רוצה לספר לי הם אמת?
” לא”, השיב אקוויטנס, “למעשה שמעתי את זה ו …”

” בסדר”, השיב סוקרטס, “אינך יודע אם זה אמת. הפילטר השני הוא ‘טוב’. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על תלמידי הוא משהו טוב?
”לא, בדיוק להיפך …”

”כלומר שאתה רוצה לספר לי דבר רע אודות תלמידי למרות שאינך בטוח שזה אמת .”
אקוויטנס הזדעזע וחש מבוכה.
” אתה עדיין עשוי לעבור את הפילטר השלישי”, המשיך סוקרטס, “פילטר ‘התועלת’. האם מה שאתה עומד לספר לי על תלמידי יביא לי תועלת?
” לא, למעשה לא…”

” אם כך, אם מה שאתה רוצה לספר לי אינו אמת ואינו טוב ואפילו אינו בר תועלת, מדוע אתה רוצה לספר לי את זה בכלל ?”

מה מצב הפילטרים שלכם בימים אלו?

4 תגובות בנושא “שעת סיפור”

  1. סיפור על כוחה של בחירה תודעתית – רגע בחיי: ביקור אצל רופא השיניים. אז ככה:
    בשטיפות פה עם מי מלח הבנתי שאני חייבת טיפול במיידי כי חשתי כאב. (לא שותה/אוכלת חם/קר אז בלי המי מלח לא חשתי את הרגישות) הכנסתי עצמי לסרט שברור לי שאצטרך טיפול שורש כי אם אני חשה כאב סימן שזה כבר הגיע לשורש העצבי. ביקשתי המלצה לרופא ונשלחתי למישהו שאינני מכירה. צילום מאשר את חשדי – הרופא אמר שיש שם סתימה מאד גדולה עם חור והוא אכן יעשה טיפול שורש. באותו הרגע הבנתי את כוח הבחירה שלי. הוא לא אמר שחייבים טיפול שורש. הוא אמר שיש שם סתימה גדולה עם חור עמוק. שאלתי אם אפשר לנסות לבדוק אולי אפשר להימנע מהטיפול שורש, אולי אפשר לשקם את השן עם סתימה רגילה והחור לא הגיע עד השורש. הוא אמר "לא" חד משמעי ותקיף. אני לא נכנס לעסק של סתימה כזו. את רוצה נעשה טיפול שורש את לא רוצה, לא צריך. ביי" ככה. באותן שניות הבנתי. הבנתי שהרופא רק שיקף לי את הבחירה התודעתית שלי.אני הגעתי אליו עם אמירה חד משמעית שאני צריכה טיפול שורש. בחירות מהסוג הזה אפשר לשנות. אז עשיתי שינוי תודעתי , יצאתי משם והחלטתי. אני רוצה סתימה , לא טיפול שורש. למחרת הגעתי לרופא אחר, מאד ידידותי שאהבתי כבר מהרגע הראשון שהוא קודם בדק וראה שיש סתימה גדולה עם חור עמוק (ולא מיהר לצלם) . למרות שאני העלייתי את האפשרות שאולי יידרש טיפול שורש , הוא כאילו התעלם מזה ואמר: אני עושה סתימה. אם יהיה צריך טיפול שורש , נבדוק ונעשה. החור אכן מאד עמוק ומגיע קרוב מאד למח השורש אבל אני רוצה לעשות הכל כדי לנסות להציל את השן הזו. ככה . לרופא הזה היה ברור מה הוא עושה כי לי זה היה ברור מה אני רוצה.
    ככה, בפשטות, עובדת התוכנה אצלנו בתודעה. מה שרואים על המסך תלוי באיזו תוכנת הפעלה הטענת ומה המידע שהזנת את המערכת. כל המציאות הגשמית היא השתקפות הבחירה התודעתית שלנו. רוצים לשנות את מציאות? תעשו שינוי תודעתי. תלמדו איך מתכנתים את התודעה מחדש

    מוזמנים להצטרף לקבוצת למידה של קורס תודעת העל,.ימי ראשון ב 20:30, אונליין- בכל מקום שבו אתם מחוברים לעצמכם ולרשת.

    פרטים בפרטי וכאן:
    מידעי תודעת העל – קורס וירטואלי – אתר שינוי תודעתי
    http://shinuytodaati.co.il/תודעת-העל-לימודים-וירטואליים/

  2. נעמה – סיפור מופלא ומרגש. השאלות הבאות בעקבותיו מחדדות ומבהירות את המקום שכל אחד מאיתנו נמצא בו במשך שיגרת החיים.
    מאחל לכולנו שנדע לראות את היופי בכל רגע ורגע. הוא כאן, הוא נוכח.
    עכשיו זה המקום לשאול: האם אנחנו נוכחים כאן, עכשיו, בכל רגע ורגע?
    תודה על שהארת את הבוקר שלי
    אלון

  3. סיפור על כמה אנחנו מבחינים בטוב שסביבנו

    וושינגטון, תחנת רכבת בבוקר קריר האדם עם הכינור שבתמונה ניגן 6 יצירות של באך במשך כ-45 דקות. במהלך הזמן הזה בערך 2,000 איש עברו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
    לאחר כ-3 דקות, איש אחד הבחין שיש שם מוסיקאי שמנגן. הוא האט את צעדיו ועצר לכמה דקות, ולאחר מכן הוא מיהר לדרכו להמשך תכניותיו.
    לאחר כ-4 דקות:
    הכנר קיבל את הדולר הראשון. אשה זרקה את הכסף לתוך הכובע האדום, מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
    לאחר 6 דקות:
    אדם צעיר נשען על הקיר והאזין לכנר, ואז הסתכל בשעונו והמשיך ללכת.
    לאחר 10 דקות:
    ילד כבן 3 עצר, אבל אמא שלו גררה אותו משם, ממהרת לענייניה. הילד נעצר שוב כדי להסתכל על הכנר, אך אמו משכה בחוזקה והילד המשיך ללכת, כאשר הוא מסובב את ראשו כל הזמן הפעולה הזו חזרה על עצמה על יד מספר ילדים אחרים, אבל כל ההורים – ללא יוצא מן הכלל – הכריחו את ילדיהם להמשיך בדרכם במהרה.
    לאחר 45 דקות: הכנר המשיך לנגן ללא הפסקה. 6 אנשים בלבד עצרו להאזין לו למשך זמן קצר. כ-20 נתנו לו כסף אבל המשיכו ללכת בקצב הנורמלי שלהם. הכנר אסף בסף הכל 32$.
    לאחר שעה: הכנר סיים לנגן ושקט שרר במקום. אף אחד לא הבחין בכך ולא מחא כפיים. הוא לא קיבל כל הוקרה.
    אף אחד לא ידע, שהכנר היה ג'ושוע בל, אחד המוזיקאים הגדולים בעולם. הוא ניגן את אחת היצירות המורכבות ביותר שנכתבו אי פעם, עם כינור ששוויו 3.5 מיליון דולר.
    יומיים לפני כן, ג'ושוע בל מילא אולם בבוסטון, עבור מחיר ממוצע לכרטיס של 100$ – בתמורה לאותו המופע בדיוק.
    זהו סיפור אמיתי.
    הארוע בו ניגן ג'ושוע בל כאדם אנונימי בתחנת הרכבת של וושינגטון, אורגן על ידי הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי לגבי תפיסה, נקודת מבט, טעם אישי, וסדרי עדיפויות של בני אדם.
    הניסוי העלה כמה שאלות:
    * בסביבה רגילה, בשעה לא צפויה, האם אנחנו מבחינים ביופי?
    * אם הבחנו, האם אנו עוצרים רגע כדי להעריך אותו?
    * האם אנו מזהים כישרון בהקשר לא צפוי?
    מסקנה אחת אפשרית מניסוי זה יכולה להיות: אם אין לנו רגע אחד כדי לעצור ולהקשיב למוזיקאי הגדול ביותר בעולם, מנגן את היצירות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם, עם אחד הכלים היפים ביותר שנעשו אי פעם…. כמה דברים אחרים אנו מפספסים במרוץ החיים ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *