עולם טוב יותר

עולם טוב יותר נגלה לעינינו כשבוחרים להבחין בקיומו ככזה. הכל אצלנו בראש. ככל שניתן יותר מקום לטוב להתהוות בתודעתנו – כך המציאות תהדהד את הטוב הזה גם לחיים הארציים הגשמיים סביבנו, ותיצור עולם טוב יותר.

מוזמנים להוסיף את רגעי החסד הקטנים של החיים שהעלו חיוך על פניכם, את ניצוצות הטוב המועדפים שלכם (גלגלו לסוף הפוסט והטמיעו בתגובות) . נתינה וקבלה הם אחד.

מה יותר ראוי מלתת ולקבל חיוכים ? בן 6 שאמו מתה החליט שנמאס לו לראות את כולם עצובים ויצא להעלות חיוך על פניהם של אנשים . ילדעים ירדו לעולמנו כדי ללנמד אותנו שיעור בלשחרר את העבר ולברוא עתיד טוב יותר. צא ולמדץ.  שמחה וקלילות 

עולם טוב יותר הוא כזה שיותר ויותר אנשים בוחרים לממש את האש שבוערת בנשמתם ואת ההבנה-הידע התודעתי שלהם, בקידום אנשים במחוזות מממלכת האדמה והמים. הנה דוגמא

6-year-old boy seeks smiles

 

Michael Jackson – Heal The World

על רקע השיר של מייקל גקסון, תמונות מרגעי חסד של אנשים טובים שנתנו תרומתם לעולם טוב יותר


סחי (סיירת חסד ייחודית ) קריית מנחם 

בני נוער שמביאים מצרכי מזון בסתר לבתי נזקקים


ילדים יוצרים שינוי  i can 

ללמוד לתת אמון בטוב שבאנשים- זה מה שמייצר עוד טוב 


 קהילת האון משפצים גן ילדים ביום מעשים טובים


אנשים טובים באמצע 


out-look-inside

אני, נעמה וייס טוהר: 18/12/2012

הבן שלי מתעורר באמצע הלילה מחלום ומסביר לי:
אמא, את יודעת שאין גנבים בעולם שלנו? נכון?
-אממממ האמת שיש….
-לא, אין, אני אומר לך, אין גנבים בעולם שלנו, אני יודע!

"ראיתי את גרגמל נותן לי משהו . היה לו החיוך הזה הרגיל שלו, אבל הוא לא היה רע." הוא יודע, הבנתם? הוא יודע את מה שאנחנו מתקשים להבין, בגלל כל ה"ניסיון חיים" שצברנו, כל המידע שאנחנו קשובים לו בחדשות וב"תקשורת"עכשיו, בדיוק עכשיו, הזמן בו כל המידע הישן הזה נמחק מתודעתנו, כדי שנוכל לתקשר תדר תודעתי חדש.המידע שקיומי עבורנו לדעת אותו – נמצא בתוכנו. מקבל אותו רק מי שקשוב לקולו של הילד הפנימי, מי שמתבונן פנימה ולא החוצה. מי שיודע, כמו הבן שלי, שהעולם שלנו איננו כשהיה

אופיר אביגד  4/3/2013:

*

סיפור מהחיים על בינה נשית שמצליחה לאזן את האש שמביאות איתן רוחות השינויים. כתבה – מיכל גפן והגיע אליי דרך גיא לאופר שגילה מי המאמה הזו . תודה לשניכם על תיעוד של רגע חסד

אתמול כשיצאנו מהמופע (הנפלא) של ויקטור ג'קסון ועוד חשבנו בחרוזים הלכנו האקס ואני לאכול פיתה במזנון.
לפתע הגיח בין השולחנות בחור זועם, זועק את שנאתו לעולם, מבטיח שיהרוג את כולם, בטח את כל הערבים שעולים לאוטובוסים ואז הוא קילל את החינוך ואת הממשלה, ואת מי לא והמשיך להבטיח שיהרוג את כולם אבל גם אמר שלא יעשה רע לאף אחד. בעיניו היו ערבוב של רשף וטרוף עם עצב גדול וקולו הלך וגבר. אנשים החלו להתקהל, אנשי המזנון הציעו לו אוכל ללא הצלחה, חלק מהאנשים ניסו להבין אם המצב מסוכן ,הרוב נבוכים . והבחור בשלו בלתי ניתן להרגעה…ההפך, מתחמם.
כן משטרה לא משטרה כל אחד שואל את עצמו…
באחד השולחנות ישבה אישה , איך נאמר גדולת מימדים מצוידת בידיים גדולות , שדיים סופר שופעות, ואיך אומר אהוד בנאי "היה לה פה גדול אבל לב הרבה יותר", היא פנתה אליו, גרמה לו להתכופף לעברה אמרה לו כל מיני לחשושים שלא הצלחתי לשמוע את תוכנם, וליטפה את ראשו. לאט לאט, הבחור השתתק , עיניו נשארו עם העצב בלבד, ואז היא סימנה לו שיחבק אותה,והוא רכן אליה , מניח את ראשו ,נכנע, ממיס את הכעס על החזה של ביג מאמא, כמו ילד. דקות ארוכות הוא לא עזב את הנחמה. והיא מלטפת ולוחשת, מלטפת ולוחשת.

ואז חשבתי שבכל משטרה צריכים להחזיק איזה ביג מאמא מחבקת כזו…. יותר טוב מכל אזיקים.
ו…שבעצם גם אני רציתי חיבוק מהמעיין האנושי שהיה באישה המדהימה הזו.

*

 היי ובוקר טוב לכולם, רציתי לשתף אותכם בחוויה מדהימה שעברתי הלילה שנגעה ללבי! 
אני עובדת בam pm בדיזינגוף רק לילות
אני כהרגלי כמו בכל משמרת יושבת בדלפק הקופה היום הסתכלתי דרך חלון הראווה וראיתי אישה זקנה חסרת ישע יושבת על כיסא עם גרביים רטובות ולידה עגלה אם כל מיני בקבוקים ושקיות..
ובאותו השנייה שאני הסתכלתי לפתע אני רואה בחור עם אופנוע עוצר בצד יורד מהאופנוע וניגש אלייה, הוא דיבר איתה ואני בדיוק יצאתי החוצה..הוא בא ושאל אותי אם אנחנו מוכרים גרביים ולצערי אנחנו לא מוכרים.. הבחור ניגש אליה שוב ושאל אותה אם היא רעבה והיא אמרה לו שכן הבחור חזר אליי לחנות ולקח מלא מאפים במבות ושתיה קלה,כשעשיתי לו את החשבון אמרתי לו אתה איש מקסים כל הכבוד לך הלוואי שירבו אנשים כמוך הוא אמר לי אל תדאגי יש עוד הרבה שעוזרים !
ואז הוא אמר לי שהוא התקשר למשרד הרווחה כמה פעמים בנוגע לאישה הזו והם לא עשו עם זה כלום עד היום אז כנראה שזה לא פעם ראשונה שהוא עזר לה…
לאחר מכן הוא חימם לה את המאפים יצא החוצה ונתן לה.. ונסע..
אחרי כמה דקות הוא חזר ונתן לה גרביים..

*

תיעוד נהג מונית: " הגעתי לכתובת וצפרתי. אחרי המתנה ארוכה של כמה דקות אני צופר שוב . זו הנסיעה האחרונה של המשמרת שלי ורציתי כבר להסתלק, אבל במקום לעשות את זה החניתי את המכונית וניגשתי אל הדלת, דפקתי, "רק רגע", ענה קול שברירי ומבוגר. יכולתי לשמוע משהו נגרר על הרצפה.

לאחר הפסקה ארוכה, נפתחה הדלת. אישה קטנה בשנות ה90 שלה עמדה לפני. היא לבשה שמלה וחבשה כובע, מקובע לשערות ראשה בסיכה, כמו מישהי מסרט של שנת 1940.
לצדה היתה מזוודה קטנה עטופה בניילון. הדירה נראתה כאילו אף אחד לא גר בה במשך שנים. כל הרהיטים היו מכוסים בסדינים.
לא היו שעונים על הקירות, לא קישוטים או חפצים שימושיים על המזנון , בפינת חדר היה קרטון
מלא בתמונות ובכלי זכוכית.
"האם תוכל לשאת את מזוודתי אל המונית "? היא שאלה, לקחתי את המזוודה אל המונית ולאחר מכן חזרתי כדי לעזור לה ללכת.
היא לקחה את היד שלי והלכנו באיטיות לעבר המדרכה.
היא לא הפסיקה להודות לי על טוב ליבי. " "זה שום דבר", אמרתי לה .. "אני מנסה לטפל בנוסעים שלי כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אל אימא שלי ."
"אוי, אתה כזה ילד טוב", היא אמרה. כשהגענו אל מונית, היא נתנה לי כתובת, ואז שאלה: "האם אתה יכול לנהוג דרך מרכז העיר? "
"זו לא הדרך הקצרה ביותר," עניתי , "אה, לא אכפת לי," היא אמרה "אני לא ממהרת. אני בדרך לבית האבות".
הסתכלתי במראה האחורית. העיניים שלה הבריקו "אין לי משפחה,כולם עזבו," היא המשיכה בקול שקט .. "הרופא אומר שאין לי עוד הרבה זמן."הושטתי בשקט את היד אל המונה וכיביתי אותו.
"באיזה מסלול את רוצה לנסוע?" שאלתי.
במשך השעתיים הבאות שוטטנו בכל העיר. היא הראתה לי את הבניין בו עבדה פעם בצעירותה כנערת לובי במעלית.
נסענו דרך השכונה בה היא ובעלה חיו כשהיו זוג צעיר היא ביקשה ממני לעמוד רגע מול מחסן רהיטים, שפעם היה אולם הנשפים שבו היא הלכה לרקוד.
לפעמים היתה מבקשת ממני להאט מול בנין זה או אחר, והייתה יושבת בוהה אל תוך החשכה, בלי לומר דבר.
אור ראשון של בוקר יום ראשון הבהיר את האופק והנוסעת שלי פתאום אמרה, "אני כבר עייפה".
נסענו בדממה, עד שהגעתי אל הכתובת שהיא נתנה לי. היה זה בניין נמוך, כמו בית הבראה, עם שביל שהתפתל מתחת לעמודים.
שני אחים בחלוק לבן יצאו מהבניין ברגע שעצרתי מול הכניסה והם שאלו אותה לשלומה, נראה היה שהם חיכו לה.
פתחתי את תא המטען והוצאתי את מזוודתה. האישה כבר היתה ישובה בכסא גלגלים.
"כמה אני חייבת לך?" היא שאלה, מחטטת בתוך תיק היד שלה.
"כלום," אמרתי
"צריך להתפרנס," היא ענתה.
"זה בסדר, יש נוסעים נוספים," עניתי.
כמעט בלי לחשוב התכופפתי לעברה וחיבקתי אותה, היא החזיקה אותי חזק.
"נתת לגברת זקנה כמה רגעים של נחת," היא אמרה "תודה."
לחצתי את ידה, ונכנסתי אל המונית. כשסגרתי את דלת המכונית אחרי, חשתי שאני סוגר את דלת החיים.
לא לקחתי באותו יום אף נוסע, סתם נסעתי ללא מטרה ושוטטתי במחשבות. חשבתי לעצמי מה היה קורה אילולי החלטתי לגשת אל דלת ביתה, מה היה קורה אם היה מקבל את פניה נהג מונית עצבני, או כועס שהיה רוצה למהר ולסיים כבר את המשמרת שלו, כמה פעמים קרה שצפרתי פעם אחת על יד בית לקוח ונסעתי אחרי שלא יצא, הרגשתי שהיום זכיתי במשהו גדול. תמיד חשבתי שהאושר בחיים מגיע רק אם עוברים איזה אירוע גדול, אבל דווקא הרגע הקטן הזה היום, אותו רגע שהחלטתי לצאת מהמונית ולגשת אל דלת ביתה, היה הרגע שעשה אותי לאדם מאושר.

*

רונית שפי:

רגעים קטנים של תשומת לב בסופרמרקט (זירה קבועה לפתיחת לבבות…), כששאלתי את האיש של הירקות איך היתה החופשה שלו.

הקשבתי לו כשהוא ענה לי בהתרגשות, למרות שמיהרתי. זה לקח בסך הכל דקה נוספת מזמני.

המשכתי בדרכי, מצוידת בירקות ופירות, כשפתאום שמעתי אותו צועק לי מרחוק: "בואי, בואי!" הסתובבתי וראיתי שהוא בא לקראתי עם קופסא של נבטי חמניות, זהה לזו שכבר לקחתי. "קחי את אלה. הם יותר טריים." – הוא אמר והושיט לי אותם בחיוך.

*

סיפור על מעשה טוב שממחיש איך ממסד התאגידים מתפרק ועצמאות היא שם המשחק. חברה שלי עובדת כמזכירה בחברה לא גדולה, אי שם בארץ. היא סיפרה לי אתמול סיפור מקסים.

"עשיתי השבוע משהו טוב!
משהו קטן, אבל ממש ממש טוב.

מאז שאני עובדת בחברה הייתה בעיה של ניקיון. עובדת הניקיון כל הזמן מתחלפת, עברו אצלנו אולי חמש עובדות ניקיון מאז שאני עובדת שם.
פעם העובדת באה, פעם לא, פעם נקי, פעם לא.

לפני שבועיים הגיעה עובדת ניקיון חדשה. יסמין.
אני אחראית על עובדות הניקיון, ותמיד מגיעה ראשונה בבוקר לפתוח את המשרד, אז אנחנו שותות ביחד את הקפה של הבוקר והתחלנו להכיר.
יסמין בחורה עדינה ונחמדה, יפה מאוד, בת 24.
היא סיפרה לי שהתחתנה בגיל צעיר מאוד עם מישהו שהכה אותה, ואחרי כמה חודשים פשוט ברחה מהבית שלו בטרמפים חזרה למשפחה שלה.

אחרי שבועיים שבהם היא עבדה מעולה, והכול היה טוב, פתאום היא לא הגיעה.
זה היה מוזר, כי לפני זה היא עדכנה אותי טלפונית מראש על כל איחור קטן.
יומיים אחר כך היא צלצלה והתנצלה, הסבירה שהקבלן פיטר אותה.

הרמתי אליו טלפון ופשוט נכנסתי בו. ממש צעקתי עליו.
"אתה יודע שכבר כמה חודשים אנחנו לא מוצאים אף אחת, וכשיש מישהי טובה שאתה יודע שאנחנו מרוצים ממנה, אתה הולך ומפטר אותה? למה?!
אתה חייב להחזיר אותה לעבודה, אנחנו רוצים אותה!"

יסמין קיבלה בחזרה את העבודה, אבל שבוע אחר כך היא באה לעבודה בפנים נפולות.

"עידית, אולי את יכולה לעזור לי? הקבלן לא שילם לי."
דיברתי איתו מיד בטלפון ובהסכמתה של יסמין הוא שלח את אישור ההעברה אלי לאי-מייל.
כשנתתי לה אותו ראיתי: על 18 יום שעבדה אצלנו קיבלה 1300 ₪.
אנחנו משלמים לקבלן 40 ₪ לשעה והיא קיבלה ממנו פחות מ-20 ₪ לשעה!
ובתוך זה הוא גם הכניס את דמי הנסיעה שמגיעים לה. הייתי ממש מזועזעת.

נכנסתי לבוס שלי וסיפרתי לו את הסיפור, אפילו שאני בעצמי עוד די חדשה בחברה.
שאלתי אם הוא יסכים להעסיק את יסמין ישירות.
הוא אמר שבשמחה, והציע שתגיע אליו לראיון למחרת.

למחרת בבוקר יסמין הגיעה לעבודה וסיפרתי לה.
היא הייתה כל כך נבוכה, פחדה אפילו להיכנס לבד לראיון אצל עודד,
וביקשה ממני לבוא איתה לחדר שלו.
הוא שאל אותה אם היא רוצה לעבוד אצלנו והיא אמרה שכן.
הוא שאל את יסמין כמה היא רוצה לקבל לשעה. התשובה שלה שיתקה אותי – היא שאלה בלחש בחזרה, "כמה אתה רוצה לתת?".

עודד הציע לה 30 ₪ לשעה + נסיעות, ואמר שיסדר לה ימי עבודה גם בשני בתים פרטיים.

זה עשה אותי מאושרת כל השבוע"

*

משתפת בחוויה שהזכירה לי כמה רבים הם האנשים שתורמים לרגעי חסד כדי שהעולם שלנו יהיה  טוב יותר.

רבע לשש בבוקר, אור ראשון. מרחב עירוני בנוי צפוף בגבעתיים, אני יוצאת לריצת בוקר, רגע לפני שעשן המכוניות יזהם את מעט האוויר שיש כאן,שקצת היטהר משך הלילה…

עוצרת לכמה תרגילי גמישות במעגל מרוצף בגן ציבורי קטננטן בין הבתים הצפופים

איש מגיע עם שקיות בידיו ומתחיל לפזר אוכל לחתולי הרחוב כבר 10 שנים שהוא מגיע לכאן (גר באחד הבניינים במורד הרחוב) , בוקר בוקר,יום יום, מרגיל את החתולים לקבל אוכל בשעות קבועות כדי שהוטרינר העירוני יוכל לעקר אותם ולטפל בהם. מפזר סביב חתיכות חתיכות של סנדוויצים- שאריות שאסף במקום עבודתו , בונזו מיוחד לחתולים וקופסאות שימורים עם בשר טחון אף אחד לא משלם לו על זה. כך, 10 שנים אוהב חיות הוא מסביר…

אפילו שלדעתי חיות צריכות לחיות חופשי בטבע ולא כלואות בתוך מרחב עירוני בתוך או מחוץ לבתים , לא נשלטות ע"י בני אנוש, שמחתי לגלות אדם שתורם את חלקו לעולם טוב יותר, בדרכו שלו, בקטנה,

כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה תהיינה לים..

מודה על ההזדמנות לראות ולחוות את רגעי החסד הקטנים האלו שמעלים על פניי חיוך של תקווה לעתיד טוב יותר

*

לאחרונה יוצא לי לשבת לא מעט בבתי קפה , כאן ושם, מתבוננת ולומדת אודות מערכות יחסים

בית קפה "לחמים" בת"א: כל העובדים לובשים חולצות כשעליהן תדפיס המילים : אהבת אמת
מדובר בנוהל שמתקיים כבר 3 שנים, לא טרנד חדש . בעל הבית מסביר שזה חלק מתהליך שהעסק עשה להתמקד במהות שלשמו הוא קיים .
אהבתי.

בית קפה/חנות וידאו צפריר במודיעין:

אני עוברת ברחבה הציבורית ליד החנות ומבעד לזגוגית מחייך אליי בחור צעיר, יוצא החוצה ומגיש לי שקית עם לימונים. קחי, הוא אומר, שיהיה לך יום טוב. וואלה, ככה, סתם ,הוא קיבל ארגז לימונים ולא זקוק לכל כך הרבה לימונים אז הוא החליט לתת לי. בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. ויטמין c כדי להתחזק ולא להידבק מהשפעת שילדיי חולים בה.  איזה כייף זה לחיות בעולם כזה שבו את מקבלת בדיוק את מה שאת צריכה אפילו בלי לבקש ועם חיוך

בעלת העסק מנהלת שיח עם האחראי על משגיחי הכשרות בנוגע למעשה שלדעתה שגוי: שכנה בעלת עסק אוכל מוכן שממוקם בסמוך לבית הקפה שלה, קיבלה מכה קשה עקב פרסום של משגיח כשרות שביטל את ההכשר שלה. למה? היא לא מבינה? למה להרוס לאשה את החיים? בעלה נכה, כל יום היא עוזרת לו לסחוב ארגזים שמביא מהשוק הסיטונאי כדי לחסוך עוד כמה שקלים. בני הזוג אנשים מבוגרים שעובדים קשה וביושר למחייתם, למה להרוס להם את הפרנסה רק בגלל ארגז אגסים שבמקום שהובא מהשוק ישר למסעדה , עבר בתחנת ביניים בבית הפרטי של הזוג שלא אושר ככשר ע"י המשגיח (למרות שהם דתיים למהדרין, ילדיהם בחינוך של בדץ וכאלו). הכל כסף, איזו בושה.
בעלת החנות הזו תומכת באישה-בבני הזוג, מדברת עם הנוגעים בדבר כדי לוודא שהמעשה הלא צודק יתוקן.
למה זה יפה בעיני? כי מרגש אותי לראות יותר ויותר אנשים שאכפת להם אחד מהשני, שאכפת להם מעוולות ושואפים לצדק, יותר ויותר אנשים מתייחסים לאדם כאדם רואים את האנושיות שבו . הממסד הדתי נחשף במעשי סיאוב ושחיטות. תיקון עולם לא אפשרי באמת, אבל בריאת עולם חדש כן. כאן ועכשיו- זה זה.

*

אהבת חינם של יהודים. 

שלשום, יום חמישי, היינו אמורים לחגוג לבני שהם בן השלוש יום הולדת יחד עם טקס החלאקה המסורתי. תכננו מסיבה גדולה בבית, במרכז שפירא, בדרום הארץ וכל בני המשפחה והחברים תכננו לחגוג איתנו. כמובן שהזמנו קייטרינג, ציוד, המון המון סידורים לטקס וכבר אפיתי יחד עם הבן שלי את העוגה המיוחדת שלו. אלא שאז, הערבים בעזה החליטו לחגוג בעצמם ולהרוס לנו את התוכניות. התחלנו לקבל טלפונים של ביטולים, לא ידענו מה לעשות כי לא רצינו לבטל ולאכזב את שהם שכבר חיכה וציפה לחגיגה, אבל לא היה מוצא. אלא שאז חשבנו שאולי נברח קצת למרכז, נחפש מסעדה טובה ונגיד למי שיכול שיגיע לשם ונחגוג שם. התקשרתי למסעדת "קפית" בקניון גנים בפתח תקווה, ענה לי אדם מדהים בשם שמעון, ביקשתי להזמין שולחן ל20 איש בדחיפות לאתמול בערב. נשאלתי למה הדחיפות וסיפרתי שיש לבן שלי יום הולדת ואנחנו חייבים לחגוג לו למרות המלחמה בבית אז אנחנו מחפשים מסעדה במרכז. התחלנו לדבר על פרטים מדוייקים והיינו בשלבי סגירה. באותה שיחה דיברתי עם עוד מישהו מהמסעדה ואז שמעון ביקש לשוחח איתי שוב. פתאום הוא אומר לי: "בן כמה הילד?" עניתי: "שלוש", ואז הוא אומר לי: "תקשיבי, דיברתי עם השותף שלי דודו ואנחנו רוצים להזמין את כולכם לחגוג יום הולדת הכי שמחה שיש לבן שלך על חשבון המסעדה". אמרתי לו שאני בשוק ולא ידעתי איך להגיב ופשוט התחלתי לבכות לו בטלפון. הוא הוסיף ואמר: "אתם סופגים שם בשביל כולנו, יש לכם מספיק הוצאה כדי להגיע אלינו ואנחנו רוצים לפנק אתכם ולחגוג לכם יום הולדת כמו שצריך". אין לנו מילים להודות על המחווה הכנה, המרגשת, הכל כך ישראלית. מיותר לציין שפינקו אותנו בשפע וכל טוב, קיבלו אותנו והתייחסו אלינו כמו מלכים ושהם המתוק היה מאושר עד הגג. לא יכולנו לבקש יום הולדת יותר שמחה ומיוחדת מזו. כאן המקום להודות לדודו ושמעון המדהימים שאפילו לא הסכימו לגלות לנו מי מאנשי הצוות הם בעלי המסעדה. אז שוב תודה לכם ולצוות המקסים ושנדע להחזיר לכם ולכל עם ישראל רק בשמחות. בהערכה רבה מכל הלב, משפחת שפריר, אהד, צופיה ושהם.

*

 אנושיות באוויר: הטיסה התעכבה עבור נוסע בדרך לאימו הגוססת. 

קרי דרייק היה בדרך לראות את אימו לפני מותה, כשגילה שהטיסה הראשונה מבין שתיים מתעכבת. הוא הבין שיפספס את טיסת הקישור והחל לבכות כשהבין שלא יזכה להיפרד מאמו.

בצעד לא שגרתי לצוות אוויר הדיילות של הטיסה יידעו את הטייס, שיצר קשר ברדיו עם שדה התעופה עוד לפני שנחתו וביקש שהטיסה היוצאת תמתין מעט עבור הנוסע.
קרי דרייק לא האמין למשמע אוזניו כשהגיע בריצה היסטרית לשער העלייה למטוס, ודיילת הקרקע אמרה: "מר דרייק, חיכינו לך".

רגע של אנושיות, היכולת שלנו לראות את האדם העומד לפנינו ולא רק את הלקוח או המוכר, עושה את כל ההבדל. כן ירבו.

***

5 תגובות בנושא “עולם טוב יותר”

  1. נהג מונית בניו יורק כתב:

    https://www.facebook.com/photo.php?fbid=439936426046412&set=p.439936426046412&type=1&theater

    הגעתי לכתובת וצפרתי. אחרי המתנה ארוכה של כמה דקות אני צופר שוב . זו הנסיעה האחרונה של המשמרת שלי ורציתי כבר להסתלק, אבל במקום לעשות את זה החניתי את המכונית וניגשתי אל הדלת, דפקתי, "רק רגע", ענה קול שברירי ומבוגר. יכולתי לשמוע משהו נגרר על הרצפה.
    לאחר הפסקה ארוכה, נפתחה הדלת. אישה קטנה בשנות ה90 שלה עמדה לפני. היא לבשה שמלה וחבשה כובע, מקובע לשערות ראשה בסיכה, כמו מישהי מסרט של שנת 1940.
    לצדה היתה מזוודה קטנה עטופה בניילון. הדירה נראתה כאילו אף אחד לא גר בה במשך שנים. כל הרהיטים היו מכוסים בסדינים.
    לא היו שעונים על הקירות, לא קישוטים או חפצים שימושיים על המזנון , בפינת חדר היה קרטון
    מלא בתמונות ובכלי זכוכית.
    "האם תוכל לשאת את מזוודתי אל המונית "? היא שאלה, לקחתי את המזוודה אל המונית ולאחר מכן חזרתי כדי לעזור לה ללכת.
    היא לקחה את היד שלי והלכנו באיטיות לעבר המדרכה.
    היא לא הפסיקה להודות לי על טוב ליבי. " "זה שום דבר", אמרתי לה .. "אני מנסה לטפל בנוסעים שלי כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אל אימא שלי ."
    "אוי, אתה כזה ילד טוב", היא אמרה. כשהגענו אל מונית, היא נתנה לי כתובת, ואז שאלה: "האם אתה יכול לנהוג דרך מרכז העיר? "
    "זו לא הדרך הקצרה ביותר," עניתי , "אה, לא אכפת לי," היא אמרה "אני לא ממהרת. אני בדרך לבית האבות".
    הסתכלתי במראה האחורית. העיניים שלה הבריקו "אין לי משפחה,כולם עזבו," היא המשיכה בקול שקט .. "הרופא אומר שאין לי עוד הרבה זמן."הושטתי בשקט את היד אל המונה וכיביתי אותו.
    "באיזה מסלול את רוצה לנסוע?" שאלתי.
    במשך השעתיים הבאות שוטטנו בכל העיר. היא הראתה לי את הבניין בו עבדה פעם בצעירותה כנערת לובי במעלית.
    נסענו דרך השכונה בה היא ובעלה חיו כשהיו זוג צעיר היא ביקשה ממני לעמוד רגע מול מחסן רהיטים, שפעם היה אולם הנשפים שבו היא הלכה לרקוד.
    לפעמים היתה מבקשת ממני להאט מול בנין זה או אחר, והייתה יושבת בוהה אל תוך החשכה, בלי לומר דבר.
    אור ראשון של בוקר יום ראשון הבהיר את האופק והנוסעת שלי פתאום אמרה, "אני כבר עייפה".
    נסענו בדממה, עד שהגעתי אל הכתובת שהיא נתנה לי. היה זה בניין נמוך, כמו בית הבראה, עם שביל שהתפתל מתחת לעמודים.
    שני אחים בחלוק לבן יצאו מהבניין ברגע שעצרתי מול הכניסה והם שאלו אותה לשלומה, נראה היה שהם חיכו לה.
    פתחתי את תא המטען והוצאתי את מזוודתה. האישה כבר היתה ישובה בכסא גלגלים.
    "כמה אני חייבת לך?" היא שאלה, מחטטת בתוך תיק היד שלה.
    "כלום," אמרתי
    "צריך להתפרנס," היא ענתה.
    "זה בסדר, יש נוסעים נוספים," עניתי.
    כמעט בלי לחשוב התכופפתי לעברה וחיבקתי אותה, היא החזיקה אותי חזק.
    "נתת לגברת זקנה כמה רגעים של נחת," היא אמרה "תודה."
    לחצתי את ידה, ונכנסתי אל המונית. כשסגרתי את דלת המכונית אחרי, חשתי שאני סוגר את דלת החיים.
    לא לקחתי באותו יום אף נוסע, סתם נסעתי ללא מטרה ושוטטתי במחשבות. חשבתי לעצמי מה היה קורה אילולי החלטתי לגשת אל דלת ביתה, מה היה קורה אם היה מקבל את פניה נהג מונית עצבני, או כועס שהיה רוצה למהר ולסיים כבר את המשמרת שלו, כמה פעמים קרה שצפרתי פעם אחת על יד בית לקוח ונסעתי אחרי שלא יצא, הרגשתי שהיום זכיתי במשהו גדול. תמיד חשבתי שהאושר בחיים מגיע רק אם עוברים איזה אירוע גדול, אבל דווקא הרגע הקטן הזה היום, אותו רגע שהחלטתי לצאת מהמונית ולגשת אל דלת ביתה, היה הרגע שעשה אותי לאדם מאושר.

    תרגום מאנגלית: מיכל אייל טרויהרץ

  2. מבקשת לעדכן ברגעי חסד שאני זוכה לראות ולחוות סביבי. מוזמנים להוסיף תגובות משלכם.
    לאחרונה יוצא לי לשבת לא מעט בבתי קפה , כאן ושם, מתבוננת ולומדת אודות מערכות יחסים

    בית קפה "לחמים" בת"א: כל העובדים לובשים חולצות כשעליהן תדפיס המילים : אהבת אמת
    מדובר בנוהל שמתקיים כבר 3 שנים, לא טרנד חדש . בעל הבית מסביר שזה חלק מתהליך שהעסק עשה להתמקד במהות שלשמו הוא קיים .
    אהבתי.

    בית קפה/חנות וידאו צפריר במודיעין:

    אני עוברת ברחבה הציבורית ליד החנות ומבעד לזגוגית מחייך אליי בחור צעיר, יוצא החוצה ומגיש לי שקית עם לימונים. קחי, הוא אומר, שיהיה לך יום טוב. וואלה, ככה, סתם ,הוא קיבל ארגז לימונים ולא זקוק לכל כך הרבה לימונים אז הוא החליט לתת לי. בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. ויטמין c כדי להתחזק ולא להידבק מהשפעת שילדיי חולים בה.
    איזה כייף זה לחיות בעולם כזה שבו את מקבלת בדיוק את מה שאת צריכה אפילו בלי לבקש, בחינם, ועוד עם חיוך

    בעלת העסק מנהלת שיח עם האחראי על משגיחי הכשרות בנוגע למעשה שלדעתה שגוי: שכנה בעלת עסק אוכל מוכן שממוקם בסמוך לבית הקפה שלה, קיבלה מכה קשה עקב פרסום של משגיח כשרות שביטל את ההכשר שלה. למה? היא לא מבינה? למה להרוס לאשה את החיים? בעלה נכה, כל יום היא עוזרת לו לסחוב ארגזים שמביא מהשוק הסיטונאי כדי לחסוך עוד כמה שקלים. בני הזוג אנשים מבוגרים שעובדים קשה וביושר למחייתם, למה להרוס להם את הפרנסה רק בגלל ארגז אגסים שבמקום שהובא מהשוק ישר למסעדה , עבר בתחנת ביניים בבית הפרטי של הזוג שלא אושר ככשר ע"י המשגיח (למרות שהם דתיים למהדרין, ילדיהם בחינוך של בדץ וכאלו). הכל כסף, איזו בושה.
    בעלת החנות הזו תומכת באישה-בבני הזוג, מדברת עם הנוגעים בדבר כדי לוודא שהמעשה הלא צודק יתוקן.
    למה זה יפה בעיני? כי מרגש אותי לראות יותר ויותר אנשים שאכפת להם אחד מהשני, שאכפת להם מעוולות ושואפים לצדק, יותר ויותר אנשים מתייחסים לאדם כאדם רואים את האנושיות שבו . הממסד הדתי נחשף במעשי סיאוב ושחיטות. . תיקון עולם. זה זה.

    בוקר טוב עולם

    עולם חדש

    כבר כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *