פחד מוות


המוות הוא הדבר שהכי מפחיד אותנו בחיים. כל דפוסי ההתנהלות והחשיבה שלנו מתוכנתים להימנעות מהתמודדות עם הפחד הזה. האמת היא שאנחנו מתחילים למות מהרגע שאנחנו נולדים. ה מימון אנרגטי  שקיבלנו בלידה  הולך ומתכלה יום יום עד שאנחנו משלימים את הייעוד – התסריט הנשמתי  לשמו בחרנו לרדת לעולם הזה.  אנחנו מפחדים מהמוות כי אנחנו לא יודעים מתי הוא יגיע ורוצים להספיק הכל, אבל מה אם נבין ששום דבר לא נגמר עם המוות הפיזי ואנחנו אכן כן ממשיכים להשלים את כל מה שבחרנו ? מה אם נבין שמוות יכול להיות תודעתי ולא רק פיזי ? שהוא לא באמת סוף אלא רק שינוי צורה? אנחנו חיים,לומדים, עובדים,יוצרים,אוכלים-  הכל כדי לא למות. הרצון האקטיבי הוא שמניע אותנו להתפתחות.ברגע שאנחנו מאפשרים לפסיביות לחדור – היא מסיטה  אותנו מהתסריט , היא מאפשרת לרגשות הפחד לנהל אותנו.

רוב האנשים לא מפחדים מהמוות. הם מפחדים להגיע לסוף החיים כדי להבין שמעולם הם לא באמת חיו.

tragedy-of-death

 

 

 

 

 

 

החיים לא נגמרים עם המוות הפיזי של הגוף. "זה לא סוף העולם".  זה רק שינוי צורה אנרגטית שממשיכה להתקיים ברובדים אחרים בבריאה במסע התפתחות הנשמה . למעשה, כל פעם כשאנחנו נרדמים -נכנסים למיטה, אנחנו חווים סוג של מיתה. הנשמה יוצאת מהגוף בזמן שינה ועולה למישור שממנו הגיעה, להביא לנו מהספרייה הגבוהה תשובות לשאלות שלנו…

דמיינו עולם שנשלט ע"י הבטחון בהמשכיות ולא ע"י הבטחון בסיום > תודעת העל

תנו למתים לדבר אתכם

 

לפני רדתנו לעולם הזה חתמה הנשמה שלנו על תסריט . בו נקבע הייעוד שלשמו אנו יורדים .אנחנו יכולים כמובן לסטות מהייעוד כי אנחנו חיים ברובד של בחירה חופשית, אבל גם הסטיות שלנו נלקחות בחשבון. הכל בתואם.

בתסריט  משובצים גם  פתחי יציאה, הזדמנויות עבורנו להיפטר מהחיים הארציים ולחזור למישורים שמהם הגענו, להסיק את מסקנות הניסוי בעולם החלום, ולחזור בגלגול אחר להשלמות/תיקונים. אם לא חתמנו על פתח יציאה או לחילופין אם נבחר שלא לצאת בפתח שמגיע אלינו, לא נמות. אין מה לפחד מהמוות.

הוא יגיע ממילא, כפי שבחרנו. הכל צפוי. ועדיין, הרשות נתונה לנו לבחור את הדרך.

הנשימה האחרונה

 

ילד שרוצה למות

דרך להתבוננות נבונה עם המוות היא בקלילות ובבדיחות הדעת: שאולי בביה"ח מדבר על כל מי שימות

שאולי בבית החולים – מתוך פרק סוף עונה, ארץ נהדרת

הערב הסתיימה העונה ה-14 של ארץ נהדרת, ויחד איתה הסתיימה אחת הסדרות הייחודיות שנראו כאן – "שאולי בבית החולים". בלב הפריים טיים הישראלי, בין כל הפאנצ'ים, הפיאות והאיפור המוגזם, כותבי ארץ נהדרת נתנו מקום לסדרה קטנה, מלנכולית ופילוסופית על דמותו האהובה של שאולי, שמגלה שהוא עומד למות ונאלץ להתמודד עם מחלתו יחד עם אשתו, אירנה, ולחוות היכרות עם כל הקשיים במערכת הבריאות הישראלית. כל פרק בסדרה היה מצחיק לכל אורכו, אבל בין כל הבדיחות בצבצו פתאום רגעים אנושיים, קטנים ומרגשים, שגורמים לנו לשכוח שאנחנו רואים ארץ נהדרת. פתאום, לרגע קטן בין כל הסאטירה, באמת ובתמים אכפת לנו מהדמות הזו. איכשהו אסי כהן עם פיאה מתולתלת הצליח לרגש אותנו, לגעת לנו בלב ולגרום לנו להרהר על החיים ועל המוות, יותר מכל דרמה שהיינו נתקלים בה בטלוויזיה בשנים האחרונות.אז אחרי 14 עונות של ארץ נהדרת ומדינה שהולכת ונהיית מטורללת מרגע לרגע – קשה להיות מופתעים שהייתה עונה מצחיקה. אבל על האומץ של כותבי התכנית לשים בצד את הציניות לטובת הרגש – אנחנו מצדיעים לכםItai Gal(קטע מתוך: ארץ נהדרת, שידורי קשת)

Posted by TVBee on Monday, June 12, 2017

המלצות סרטים :

לחלום אותך. "What dreams may come"  מקסים. בעל שמביא אליו את אשתו מגיהנום לגן עדן
i origins   סיפור על מדען שמגלה את עולם הרוח בחיפוש אחר בתו שנעלמה לגלגול אחר
הנני במאי ומפיק סרטים מפורסם בסרט שמתעד את המוות התודעתי שלו והחיים שאחרי
סערת החושים של אנה סיפור על חיבור בינאישי בין גלגולים.
רוח רפאים gohst אדם שנוקם לאחר מותו בחבר ו שבגד בו עם אשתו ורצח אותו לגנוב את כספו
לופר מעבר במנהרת הזמן בין גלגול שלך בהווה לזה שבעתיד

 

סיפור על האיש שרצה למות

חבר שלי רצה למות.
פשוט ככה. הוא לא ראה שום טעם להמשיך לחיות את החיים שהוא חי.
הכל היה אפור משעמם וחסר טעם.
כולם איכזבו אותו. אפילו המשפחה הכי קרובה שלו והחברים המעטים שעוד נשארו לו במסע שלו.
אז הוא החליט לסיים את המסע.
ואז נחתה עליו שלווה נקייה כזאת.
ככה פתאום מהחלל החיצון.
איפה היית כל חיי? הוא תהה
והיא מילאה את כולו. נחה בו. כאילו שגם היא חיפשה אותו כל חייה. ועכשיו היא לא היתה מוכנה לעזוב לו את הראש.
ואז כשהתודעה שלו צלולה
הוא החליט
שהוא בכל זאת הולך לסיים את המסע על האדמה.
והוא שמח שלפחות רגע לפני הסוף הוא חווה שקט ושלווה פנימית כזאת.
אז איך אני הולך לעשות את זה?
הוא חשב לעצמו.
ואז הוא החליט שאם כבר אז כבר.
אם כבר אין לי מה להפסיד, ואני גם ככה הולך למות. אז למה לא להנות מזה?
והוא עשה משהו שהוא חלם לעשות כל החיים.
הוא קנה אופנוע ים.
זה היה חלום ילדות שהוא כמעט שכח.
שילוב של יקר ומסוכן ומיותר.
והוא בכלל גר רחוק מהים. והאוטו שלו היה חלש מידי כדי לגרור אופנוע ים. וגם לא היה לו זמן וכסף.
אבל עכשיו הוא קנה אופנוע ים כדי להתאבד.
זה כמו כרטיס בכיוון אחד ליעד הכי רחוק בעולם
בלי לחשוב על מלון ותרופות וביטוח ועל הדרך חזרה.
זה כרטיס בכיוון אחד אל עומק הים.
ככה הוא החליט.
הוא ידהר על הגלים בכל הכוח עד שייגמר הדלק.
הוא ילך ויעמיק אל האופק הכחול האינסופי
ויתאחד עם הכחול הגדול.
וככה בדיוק הוא עשה.
ואי אפשר לתאר כמה שהוא נהנה מהקלות שבה הכל זרם.
אפילו המוכרת נדלקה עליו. אמרה לו שיש לו אש בעיניים. והוא הסמיק. והיא אמרה לו שהוא מתוק.
וכדי לא לפספס אותו היא לקחה לו את הפלאפון והתקשרה לעצמה.
והוא לא זכר מתי אי פעם מישהו בכלל שם לב אליו.
הוא חשב שהוא אפור ומשעמם כמו העולם שהוא ראה.
ועכשיו הוא עומד על החוף עם אופנוע ים חדש.
זה ים גלי במיוחד. מסוכן מאוד להיכנס לים היום. אבל לא אם המטרה שלך היא למות.
במקרה כזה זה אפילו מומלץ במיוחד להיכנס כמה שיותר מהר.
והוא נכנס מהר ודהר בכל הכוח אל המקום שבו המים נוגעים בשמיים.
והוא שאג בבכי ובצחוק והעיניים שלו צרבו מהמלח
והוא עף על הגלים
ולרגע חלפה בו המחשבה שחבל למות ביום כזה
אבל הוא היה נחוש להשלים את המשימה
ולהרוג את עצמו
והוא המשיך בכל הכוח
ואמא שלו בכתה לו בראש ואשתו לשעבר צעקה עליו שהוא לוזר והשוטר נתן לו קנס כי הוא נרדם בשוליים של החיים העלובים שלו,
והוא צעק והם השתתקו
ואז היה שקט ארוך
והוא שמע רק את הגלים שהיו גבוהים מאוד
ואת הרוח שעטפה אותו בעוצמה
והוא בכה
וצחק
ואז הוא ראה את אמא שלו יושבת בסלון ובוכה בשקט. והוא הצליח להרגיש אותה ככה כמו שהיא לפני שהוא נולד בכלל.
והוא ראה את עצמו מטייל ביער גשום,
ונזכר בטיול הזה
בגשם שלא הפסיק לרדת,
ואיך הוא היה חד כמו חיה כשהוא רץ
ועכשיו הוא שוב מרגיש כמו חיה.
הוא חד. והתודעה שלו צלולה ונעימה
והוא מרגיש ככה כבר מהרגע שבו הוא ישב מול המוכרת בחנות.
ואיזו חמודה היא. היא נראתה לא קשורה לעולם הזה. ממש כמוהו. ומעניין מה היה קורה אם שניהם היו לא קשורים יחד לעולם הזה.
בטוח היה מעניין לשתף אותה במחשבות שלו. אלה שכולם אמרו לו שהן הזויות ולא קשורות לכלום.
ובטח גם לה יש סיפור חיים לא רגיל.
ובטח היא מנסה להתקשר אליו ממש עכשיו.
ואז הוא מת.
כן אני יודע שזה ממש מאכזב.
אבל זה מה שקרה.
הוא מת.
האיש שרצה למות. מת.
האיש שהלך ברחוב עם הפרצוף ברצפה המלוכלכת.
האיש ששנא את עצמו וחשב שכולם שונאים אותו.
האיש הזה מת.
ומהים הסוער יצא איש רטוב. וחי.

  מחבואים עם המוות / ארנון קסלר  : ככה עושים את זה : מדברים עם ילדעים על המוות

הקוייח : "כשתינוקות נולדים, אנחנו בוכים. כשמישהו מת, אנחנו חוגגים"

ראיון עם אילריון מרקולייף מאלסקה, ה-"קוייח"  – השליח האחרון בן שבט אונאנגן – שליח ליבת מים שגדל כל חייו בתרבות הילידים המסורתית באחד האיים ליד אלאסקה עם זקנות השבט שבחרו בו להעביר מסר לעולם כי הבינו שדמות גברית תתקבל יותר באהדה בקרב האנושות

 אצלנו בשבט, כשתינוקות נולדים, אנחנו בוכים. כשמישהו מת, אנחנו חוגגים. אנחנו מבינים שאנחנו בסך הכל ישות רוחנית שמתגלגלת בגוף אנושי. זה קיום מאוד דחוס ומוגבל, וכשאתה מת כולך הופך חופשי. אתה חוזר להיות רוח משוחררת מצורה, ואת זה צריך לחגוג.

*

מאת: Amitai Elon
הכרתי אותה ביום שבו היא החליטה להתאבד.
היא עלתה לגג שאהבתי לשתות בו בירה.
הגג הכי גבוה בירושלים.
היא קצת פחדה ברגע הראשון בו היא ראתה אותי,
אבל אחרי 2 בירות כבר היינו חברים ממש טובים.
היא ספרה לי את כל הסיבות שהובילו אותה ליאוש מוחלט מהעולם הזה.
ואני הסכמתי איתה.
את באמת צריכה להמית את כל הדברים האלה, את יודעת? את ממש צודקת.
הדברים האלה חייבים למות.
אבל יש עוד
יש עוד חיים אחרים לגמריי שרוצים לחיות דרכך.
ובשבילם שווה לך להישאר רק לעוד כמה רגעים.
אני לא בעד התחייבות לטווח הרחוק.
אבל תנסי יום אחד בכל פעם.
את תמיד יכולה להתאבד מחר לא?
והיא צחקה.
ואיך בכלל חשבת להתאבד לפני שהיית בברזיל?
ומה עם הפיליפינים?
את יודעת שיש שם 7,107 איים?
אם תהיי רק יום אחד על כל אי
זה יקח לך 20 שנה!
אין מצב שאת מתה לפני שהיית בפיליפינים.
זה לא בא בחשבון.
והיא הסכימה איתי.
ובכלל, אמרתי לה. אם כבר את מתאבדת,
אז תעשי את זה תוך כדי שאת עושה משהו שעלול להרוג אותך, אבל הוא ממש כיף.
כמו לדהור על אופנוע מהיר במדבר.
או לרחף בין שמיים לארץ עם מצנח כתום.
כתום? היא צחקה.
מה אכפת לך?
את גם ככה הולכת למות.
תחשבי על החיים האלה כעל צניחה חופשית אחת
מתחילים מהשמיים
ובסוף מגיעים לאדמה
רק הקצב משתנה
בסוף תמיד נוחתים ערומים על האדמה.
ואז קבענו שניפגש שוב
וזה לא קרה
היא נעלמה
מישהו סיפר לי שהיא עברה לפיליפינים.
ואני עדיין יכול לשמוע את הצחוק שלה.
צחוק של אחת שאין לה מה להפסיד
~
ג׳ניס ג׳ופלין שרה פעם
שחופש הוא רק מילה אחרת לזה שאין לך מה להפסיד.
ואני מבין מזה שיאוש הוא דווקא דבר טוב.
כי הדברים האלה שאתה רוצה להתייאש מהם.
אולי באמת הגיע הזמן שתתייאש מהם?
הדברים האלה שאתה רוצה להמית
תן להם למות
ואז תתחיל לחיות חיים שעדיין לא התחלת אפילו לחיות.
כי יש עשרות אלפי איים
ומליארדי אנשים שעוד לא פגשת
וטריליוני שירים
ואינסוף מצבים מגוחכים יותר ופחות שעוד לא היית בהם.
וסבתא שלך אוהבת אותך
ויש עוד מלא סיבות לחיות עוד יום אחד.
כי זה כל מה שצריך.
רק עוד יום אחד.
מחר אף פעם לא מגיע
הוא תמיד מבטל את ההופעה רגע לפני
והופך להיום
והיום הזה
זה היום שלך

*

גל שאל את חברו בבהלה מה יהא עלינו לכשנגיע לחוף נתפוגג לאדוה קטנה ונעלם?? אז הסביר לו חברו שצורתו הנוכחית פשוט משתנה אך הוא כלל אינו נפרד מהאוקינוס העצום הוא חלק ממנו.. הוא בעצם אוקינוס ענק ונצחי .. והגל הקטן הבין שאינו גל קטן שעומד להכחד אלא הוא ביטוי ארעי לאוקינוס אינסופי.. וכך גם אנו אלוקות החווה את עצמה בכל רגע בכל הביטויים.

*

אם יש גן עדן : ד"ר אבן אלכסנדר, נוירוכירורג מכובד, היה המדען הספקן ביותר בהרווארד. אלא שתרדמת אליה נפל, במהלכה כמעט איבד את חייו, גרמה לו להתחיל לדבר על דמויות בוהקות ועננים ורודים. בספרו הוא מתאר ממקור ראשון מה קורה לאדם ברגעים שלפני המוות – ופותח מחדש את הדיון על קיומו של עולם נוסף אחרי זה שאנחנו מכירים

בקרוב המוות ייעלם מהעולם
בעוד מעט יותר משני עשורים נוכל לבחור אם למות או לחיות חיי נצח ? המחלות ייעלמו מן העולם והמוח האנושי יוכל, באמצעות טכנולוגיה מתקדמת, להתחבר בכל זמן לכל הידע הקיים ביקום ? נשמע הזוי? לא אם שואלים את ריימונד קורצווייל, עתידן בעל שם עולמי ? אפילו שמעון פרס הוא מעריץ נלהב

Life Is A Stage Play NDE Rich Kelley  

החיים הם מחזה : עדות מרגע המעבר בן החיים שאחרי המוות- ריץ קלי

*

קשה לנו לדמיין ש"סוף העולם" או "סוף החיים" יכול להיות משהו טוב. דעו לכם שיש נשמות שבוחרות לרדת לחיים פיזיים בכדה"א רק כדי לחוות סוף – דבר שלא קיים במישורים אחרים בייקום. רק כאן- בעולם החומר, אפשר לחוות סוף. ואנחנו- בורחים ממנו כמו מאש, מפחדים. במקום לאפשר לאש להעיף אותנו מעלה- להבנה גבוהה של המשכיות החיים שלאחר החיים.
אבל הוא יכול, יהיה כאן הרבה הרבה הרבה יותר טוב מכל מה שנוכל לדמיין, אבל זה ייקח עוד זמן ועוד עבודה רבה וקשה לפנינו
בשביל זה אנחנו חייבים להשתחרר מתפיסות השבי שלנו , ובניהם הפחד מהמוות. זה לא דבר שיקרה ביום אחד,מדובר על תהליך של 25 שנים בערך. למה? כדי שהדור הישן  יפנה מקומו לדור צעיר להוביל תהליכים חדשים.

כמו שיציאת מצריים ארכה 40 שנה. הרי לא לוקח 40 שנה ללכת ממצריים לישראל, נכון? המטרה היתה שיתחלף הדור הישן בחדש.

אם חתמנו על מימוש תסריט מסויים שעדיין לא השלמנו , לא נבחר לצאת
ואם כן נבחר, מה שתמיד אפשרי, כי אנחנו חיים ברובד שבו יש בחירה חופשית, אז "זה לא סוף העולם"
אני יודעת , כי הייתי שם, כבר חוויתי את "סוף העולם" , אני כבר אחרי…
לא מתתי פיזית ,אני עדיין בגוף פיזי של אשה בת 45 אבל מדובר הרי על מוות תודעתי
אני צועדת עכשיו את צעדיי הראשונים בחיי החדשים ,כתינוקת בת יומה שנופלת וקמה, לא מפחדת מכלום,לא יודעת כלום, תמימה וטהורה, חשופה,שקופה
אני יודעת את הידיעה הזו ,לא כי קיבלתי אותה כאיזו אמת-על מאיזה גורו/מתקשר כולשהו. לא מדובר כאן באיזו אידאולוגיה/דת.

אני יודעת, כי חווייתי את זה. לא  על בשרי- כי אני עדיין חיה בתוך אותו גוף פיזי, אבל תודעתית: אני יודעת שיש חיים אחרי המוות , כי אני חיה אותם עכשיו

בתודעתי, בהוויתי

כאן ועכשיו

זה לא מדע בדיוני
זו לא מיסטיקה בגרוש
זה אמיתי

עד היום היינו צריכים למות מוות פיזי כדי להתגלגל שוב לחיים חדשים. הדור שלנו, כאן חיות עכשיו הנשמות הכי חזקות ואמיצות שחיו אי פעם בתולדות האנושות. יש לנו את הכוח להתמודד עם המעבר בין העידנים ולחיות חיים חדשים בתוך אותו גוף. מהו הכוח הזה? כוח המוח, כוח התודעה, יכולת גיוס אש הרצון ואוויר ההבנה כדי לברוא חיים חדשים

כולנו רקמה אנושית אחת חיה 

נשמות חיילים שנהרגים במלחמה, בחרו בפתח היציאה הזה בבחירה חופשית ובהתנדבות כדי לעזור לנו להבין שכולנו רקמה אנושית אחת חיה, כדי שנתחבר ונרקום בנינו הרמוניה , שנאהב=נבין אחד אח השני,שנרצה לתרום ולהיתרם,שנפסיק את האיבה בתוכנו ונחוש באור האהבה הבריאתית שנשלחת אלינו כדי לעזור לנו להתפתח, עד שנממש את הייעוד הייהודי שלשמו אנחנו כאן- להיות אור גם לגויים, להוריד רוח לחיי החומר ולא להיאחז בהם

 

מוות הוא להתפשט מכל הדברים שאתם לא. סוד החיים הוא למות לפני שאתם מתים כדי לגלות שאין דבר כזה מוות. אקהרט טול

יוסי שריד – נשמתי נפרדה מגופי !!!

מה שקרה לי לא עולה בקנה אחד עם תפיסת העולם שלי

 

אנחנו מפחדים למות כי נדמה לנו שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות, נדמה לנו שאין לנו זמן כי טרם הספקנו להשלים את כל מה שאנחנו רוצים לממש כאן. ואכן, אנחנו כורעים תחת עומס המשימות שעלינו להשלים. תיקונים, שיעורים, שאנחנו סוחבים איתנו דורות על גבי דורות, גלגולים על גבי גלגולים, בלי שאנחנו מודעים לכך שזהו- נמחקו כל ספריות הידע הישנות. החל מרגע השקט בסוף דצמבר 2012, אין לכם יותר קארמות. הכל אצלכם בראש. לבריאה יש אינטרס לאפשר לנו לסיים את התסריטים ולשם כך יורדים כעת מידעים אוויריים ואנרגיות אש, שהם הטכנולוגיה המתקדמת, שעוזרים לנו לקצר תהליכים. למה? כי לא רוצים שנחזור לכאן שוב. זהו, נגמר עידן.

הכל כתוב בתסריט. כדי לדעת אותו יש לדעת את עצמנו, להתחבר לחושים הפנימיים ,לרצות  להבין את עולם הסיבות הגבוה. לדעת להשתמש באש- בכוח הרצון שלנו כדי לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות.  הכל צפוי והרשות נתונה.

נתונה בידינו זכות הבחירה לבחור שלא לצאת באחד מפתחי יציאה. אנחנו הם הבוראים של חיינו . רק אנחנו בוחרים האם לצאת או לא לצאת בפתח היציאה שמגיע אלינו.
למעשה – כבר בחרנו. אנחנו כאן כדי להבין למה. הנשמה שלנו כבר חתמה על כל מה שצפוי ועדיין הרשות נתונה לנו לבחור את הדרך שבה נחיה ונמות.

יהוה ניסה לנווט בין הסטיות שאנחנו בוחרים בהן ולהרכיב את הכל לפאזל. לפעמים מצליח לו ולפעמים לא. מתי לא? בדר"כ כשהרצון החופשי שלנו בוחר לסטות מהתסריט. החל מרגע השקט בסוף 2012, יהוה סיים את תפקידו כשליט העידן וקוד הבריאה נפתח עבורנו להבין שאנחנו חלקי תודעה בוראת, כל אחד מאיתנו הוא האלוהים של עצמו בעולם שהוא יוצר לעצמו.

. כשאנו אומרים על אדם שהוא  "נפטר", אנחנו מוצפים רגשות עצב על האובדן שלנו אותו והפרידה, אבל הוא מבחינתו "נפטר" מנטל החיים כאן ועבר למימד הרמוני וטוב בהרבה,מקום שם קיימות הנשמות ברובדים תיאורטיים בלבד, ללא גוף פיזי. שם יש את האהבה ללא תנאי והשלווה שאין בעולמנו בכדה"א. תכלית קיומנו כאן היא התפתחות . לשם כך אנחנו מקבלים אור תנע (שמתניע אותנו) מהמקור. השלווה היא החושך כי היא מעודדת פסיביות,קיפאון.

Dying to be me! Anita Moorjani

 

לאחר התאבדות – קלי סאמי

קלי מתארת את חוויית המוות הקליני שלה בזמן שבין כאן ושם ובחזרה.

 מחקר טוען: יש חיים לאחר המוות

המחקר הרפואי הגדול ביותר שבחן תופעות של סף מוות גילה כי ההכרה עשויה להימשך גם לאחר שהמוח לא מתפקד לחלוטין. מדובר בתיאוריה מעוררת מחלוקת, שעד לאחרונה התקבלה בסקפטיות רבה.

צפו בסרטון » בדיחה שאפשר לצחוק ממנה ואפשר למות מפחד, במלוא מובן המילה  האשה בסרטון לא מתה בגלל הבדיחה. היא מתה כי הנשמה שלה בחרה למות בתאונה  , עוד לפני שנולדה. הכל כתוב.

סרטון וידאו הדמייה של יריות ואדם שכביכול יורים בו ולא מת : המשחקים האלו נועדו כדי שתחלחל לאנשים ההבנה שהחיים והמוות הם משחק ומוות איננו באמת סוף.

Anita Moorjani  החלמה מסרטן סופני תוך ימים – בעקבות חווית סף מוות

 

Shir Amitai  – "לעץ לא אכפת אם העלים שלו נושרים".

לעץ לא אכפת אם העלים שלו נושרים.
העץ לא מתאים את עצמו
לאיזה קונספט,
אין לו רעיון
איך העץ הטוב צריך להיראות.
הוא עץ.
אם עלוותו תיפול ארצה,
צמרתו תידלדל
וענפיו יישברו,
הוא לא יהיה פחות עץ.
אם יתמזג כולו באדמה,
החיים המתגלמים בו
לא יהיו פחות חיים.

החיים יעברו להתבטא
בצורות אחרות.

ובכלל –
החיים לא יעבר לשום מקום,
רק העין האנושית תראה אותם אחרת.
תגדיר כעץ או כאדמה
את אותו הדבר.

החיים עצמם לא הולכים לשום מקום
אלו רק הצורות שמשתנות.
אם אנו חיים, איננו יכולים להיות צורה.
אם אנו חיים, איננו יכולים למות.
החיים לא מתים.
הצורות משתנות.
המוות הוא שינוי הצורה,
הוא המרווח בין צורה אחת
לזו שתבוא אחריה.

החיים הם גל, של גאות ושפל, אור וחושך, סופים והתחלות של צורות.
המוות אינו שלב בין חיים לחיים,
הוא חלק בגל, חלק מהחיים עצמם.

השלווה לנוכח המוות
היא היכולת להכיל
את התוהו ובוהו
והחושך על פני התהום.
את המרווח הלא ידוע,
את הכלום שבין הצורות.
בין התקופות הברורות.
היכולת להכיל את חלקיקי החיים נטולי ההגדרות.
את המצב בו אין שום תשובה לשאלה: מה יש כאן?
אי השלווה, היא השאלות: מה ייברא? למה העבר לא קורה שוב?
הרצון למצוא צורות מוכרות. אי קבלה של אי הצורה.
אי שלווה, לנוכח בריאה לגמרי חדשה.

אני נותנת למחשבות למות,
וצופה בחיים החדשים המתהווים, הצומחים מכח עצמם.
לחיים יש כח כשלעצמם,
והוא כח הנביטה, הצמיחה, הזרימה.
התנועה, הפריצה.
הוא לא צריך את המוח שלי,
המוח שלי איננו המניע את כח החיים.
המחשבות שלי הן רק התבטאויות אנרגיה, צורות חיים חולפות.
חלקן חיות, הוות. חלקן שאריות מהעבר, שמתו כבר מזמן.
רעיונות לגבי עצמי, לגבי איך שזה צריך להיות.
איני צריכה לערב את האנרגיה מן העבר, כדי ליצור את ההווה.
אני יכולה להניח לחיים
שיקרו בי מעצמם.

החיים עצמם יקרו דרכך. יתבטאו דרכך.
הכירי בך כחיים. הרשי לעצמך לא לדעת. לא לשלוט. לא להבין.
הרשי לעצמך למות.

***

ישראל, דצמבר 2011. עדיין במצב מלחמה . אזעקת טילים . נפילה .חלונות רועדים

השכנה קוראת לי מהמקלחת לעזוב הכל ולרוץ למקלט.

לא, אני לא בעזה,אני במושב ליד רחובות. זה קרוב. ממש קרוב. נוגע לא נוגע,

לאן בני האדם רצים? ממה בורחים?

אשליית הזמן הלינארי גורמת לנו לחשוב שהמוות הפיזי הוא הסוף, הפחד מהמוות משבש את המשך המימוש שלנו את התסריט , את הייעוד שלשמו אנחנו חיים כאן,אבל זו טעות. כל עוד אנחנו כאן, סימן שיש לנו עוד עבודה להשלים.

*

אחד הטכסטים הראשונים שהעלייתי לאוויר עם פתיחת אתר שינוי תודעתי

30 ינואר 2012 : עדי טלמור התאבד היום  .  אסביר מדוע המעשה הזה משמעותי

עדי טלמור היה שדרן ידוע ברדיו. ולכן ברור שהמעשה שלו משודר בכל המדינה
עדי היה שליח שנועד לעורר בארץ את הסוגיה של בחירה עצמאית לקחת את חייך בידייך, תרתי משמע
הנשמה שלו בחרה עוד לפני רדתה לעולם הזה את פתח היציאה ואת הדרך שבה ימות
כל חייו חי בשליחות כדי להביא למודעותנו את ההבנה שביכולתנו לקחת אחריות לא רק על חיינו אלא גם על מותנו.
הרבה למדתי בשיעורי תודעת על על כך שיהיה רוב גדול של הרבה אנשים שיבחרו לא לעשות את השינוי התודעתי אלא לעזוב,בבחירה מודעת ומרצון חופשי
לא הבנתי איך זה יקרה,אבל הנה,עכשיו מתבהרת התמונה:
עדי טדמור בחר בדרכו כדי להביא לאנשים כאן תודעה חדשה,הבנה שייטב אם יקחו אחריות על חייהם כמו גם על מותם
השליחות שלו מעוררת עכשיו דיון סוער ברדיו לגבי נושא הבחירה העצמאית של אדם לסיים את חייו.
עדי היה חולה סרטן סופני כך שמבחינתו "כאילו" לא היתה לו בחירה, אבל ברור שהיתה לו והוא בחר (הרי יש הרבה כאלו שבחרו להתגבר על הסרטן והצליחו לרפא את עצמם. לא בגלל שיטה טיפולית כזו או אחרת אלא כי זה היה חתום להם בתסריט, הם רצו להבריא כדי להשלים את הייעוד שלשמו ירדה נשמתם לעולם- הבנת כוח הריפוי העצמי באמצעות התודעה והבחירה החופשית.)
עדי טדמור מפלס בבחירה שלו את הדרך לרבים אחרים שיבחרו בה
נכון, תתהווה כאן מסה קריטית מספיקה כדי לעשות שינוי,לעבור לעידן חדש, אבל יהיו רבים שיבחרו שלא לעשות את השינוי. להם יהיה מאד קשה לשרוד כאן בעולם המשתנה וסביר שיבחרו לעזוב

איך יעשו זאת אם יש חוקי מדינה שאוסרים התאבדות?
אז הנה,לשם כך עשה היום עדי טדמור את מה שעשה

ברדיו לא מפסיקים לדבר על זכותו העצמית העצמאית של כל אדם באשר הוא להחליט על חייו ועל מותו
רב מקובל מהאליטה של החברה החרדית מצהיר בלי פחד ברדיו: עד עכשיו ההלכה אסרה על אדם לבחור בחיים או במוות
. אני לא יודע מה יהיה מעכשיו,אולי אשנה את דעתי

וכדי  לסייג את דבריי, הבהרה:

התאבדות היא לא דרך מודעת.
בדרך כלל התאבדות היא בריחה וחוסר רצון להמשיך ולהתמודד.
כאשר אדם מגיע להבנות גבוהות על מהותו ועל מהות הבריאה, הוא מבין את המשחק ובוחר להישאר כדי להשלים אותו בדרך הזורמת והקלה ביותר עד פתח היציאה הקרוב שלו.

זה מאבק שראוי להילחם בו


סרטון קצר של ישראלה יועד שמתארת איך איך לחיות חיים ארוכים ובריאים יותר: ע"י פיתוח תודעת ההמשכיות וניתוק הרגש-המים שמביא איתו את הפחד מהמוות הפיזי של הגוף.

קוד המוות

המלצות סרטים :
i origins   סיפור על מדען שמגלה את עולם הרוח בחיפוש אחר בתו שנעלמה לגלגול אחר
סערת החושים של אנה סיפור על חיבור בינאישי בין גלגולים.
לחלום אותך. "What dreams may come"  בעל שמצליח להביא אליו את אשתו מגיהנום לגן עדן
רוח רפאים gohst אדם שנוקם לאחר מותו בחבר ו שבגד בו עם אשתו ורצח אותו לגנוב את כספו
לופר מעבר במנהרת הזמן בין גלגול שלך בהווה לזה שבעתיד

 המדע וחווית הקירבה למוות

קרדיולוג שחקר את חוויית הקירבה למוות והפריך את הנחת היסוד המדעית השגויה שמניחה שההכרה היא תוצאה של פעילות מוחית


כך מסביר הקרדיולוג: ע"פ ההנחה המדעית הרפואית ההכרה היא תוצר של פעילות מוחית ואי אפשר להיות בהכרה בזמן דום לב וכשהמוח לא מתפקד
זו רק הנחה וכעת הפרכתי אותה במחקר שעשיתי עם אנשים שחוו מוות קליני ודיווחו בפרטי פרטים כל מה שעבר עליהם בזמן שהיו חסרי הכרה, כך הבנתי שהמידע איננו מאוכסן במוח אלא יש רמה גבוהה יותר של הוויה תודעתית שמאפשרת לאדם לחיות גם מחוץ לגוף הפיזי

תוצאות המחקר שלי פיתחו אצלי סקרנות להבין היכן ממוקמת ההכרה-אם לא במוח, אז מהו המקום שממנו מגיעה ההכרה שלנו ? זהו מקום שבו לא קיים מרחב הזמן והמקום, מקום שבו האדם חווה אחדות,הוא מחובר להכל ולכולם בקשר של אהבה ללא תנאי.

אנשים שחלקו איתי את חווית הקרבה למוות היו המורים שלי. שיניתי את כל התפיסה שלי אודות חיים ומוות.
האנשים האלו אמרו לי שלא צריך לפחד מהמוות כי המוות איננו בכלל מוות אלא יש המשכיות. אתה ממשיך לראות את הגוף שלך גם כשאתה מחוץ לו ומרגיש חי
הם אמרו לי שמה שחשוב בחיים זה לחיות באהבה ללא תנאי, קבלה וחמלה כלפי עצמך וכלפי אחרים והטבע
הם מדווחים על הגברת הרגישות : יכולת חושית גבוהה בהרבה ממה שרוב האנשים חווים היום: יש להם יכולת להתחבר לחושים הפנימיים שלהם , כי הם לא תלויים בחישה הגופנית

שינויים בהכרה בהחלט משפיעים על תפקוד פיזי-עצבי של הגוף, למשל-באפקט הפלציבו רואים את זה יפה-יש שיפור ניכר במצבם של מטופלים שמאמינים שהם נרפאים גם ללא השפעת החומר הכימימשמע:" שההכרה איננה פועלת מתוך המוח החוצה אלא ההיפך-מבחוץ, מאיפהשהוא בייקום-פנימה. הגוף הפיזי העצבי הוא קולט ומשדר.

 

רגע השקט ותחיית המתים

 

מוות קליני עדויות מרתקות מהחיים שמעבר

 


צפו בסרטון » How To Leave Your Body


צפו בסרטון » ד"ר מודי החיים שלאחר החיים


צפו בסרטון » if i die young


אשה שמצאה דרך להשלים עם המוות ועם מחזור החיים- החזרה לאדמה : המציאה פתרון אקולוגי למיחזור גופנו
היא מציעה לנו להשתמש בפטריות שיעכלו ויפרקו את הרעלים בגופנו לאחר המוות

צפו בסרטון » Jae Rhim Lee: My mushroom burial suit


צפו בסרטון » Michio Kaku on Life After Death, Creationism and Scientific Evidence of Geological Time


כולנו נמות בסוף, מה, לא שמעתם ? /עמיחי זלינקובסקי


צפו בסרטון » Dannion Brinkley with Lisa Harrison  דניון מספר על 3 חוויות ה "כעמט מוות"


 

7 תגובות בנושא “פחד מוות”


  1. שיחה בין שני תינוקות ברחם של אמא.
    שואל הראשון: אתה מאמין בחיים אחרי לידה?
    ברור, עונה השני, חייב להיות משהו לאחר לידה. אנחנו כאן כדי להכין את עצמנו למה שנהיה מאוחר יותר.
    לא מאמין, אומר הראשון. אין חיים לאחר הלידה. איזה חיים יכולים להיות?
    אני לא יודע, עונה אחיו, אבל מואר שם יותר מכאן ואולי נוכל ללכת עם הרגליים ולאכול עם הפה…
    טפשון, ענה הראשון, ההליכה אינה אפשרית. ולאכול עם הפה שלנו? איזה שטויות – חבל הטבור מספק לנו תזונה וחיים לאחר הלידה לא יכולים להתקיים כי חבל הטבור קצר מדי.
    לא יודע… אמר השני, אני בכל זאת חושב שיש משהו, פשוט שונה מכאן.
    די, אין כלום, עובדה שאף אחד מעולם לא חזר משם. הלידה זה סוף החיים, ואחריה יש רק חשיכה.
    טוב, בכל זאת אני מאמין שלפחות נוכל לראות שם את אמא והיא תדאג לנו.
    אמא? אתה מאמין באימא? אז איפה היא עכשיו?
    היא סביבנו, ענה השני, היא בכל מקום. היא מקיימת את החיים שלנו. בלעדיה לא היה העולם הזה.
    אין הגיון במה שאתה אומר אמר הראשון, עובדה שאנחנו לא רואים אותה… היא לא קיימת.
    לזה השיב השני: לפעמים כשאתה בשקט אתה יכול לשמוע אותה, אתה יכול להרגיש שהיא שם. אני אומר לך, אני מאמין שיש מציאות לאחר הלידה ואנחנו כאן כדי להכין את עצמנו למציאות הזו….

    https://fbcdn-sphotos-g-a.akamaihd.net/hphotos-ak-prn1/t1/p480x480/943771_645648552117288_1075299009_n.jpg

  2. למה אנשים אהובים מתים פתאם?שאלה בתי וכמוה-כמוכם-כמוני, כולנו נדרשים כעת להבין, למה? מה התפקיד של אנשים בחיינו ולמה הוא מסתיים כך או אחרת? יש סיבה גבוהה שמביאה אנשים שהתפרסמו כעמודי התווך של ימינו,מי שגדלנו לאור השקפת עולמם,מי שעיצבו את היותנו מי שגדלנו להיות, נפרדים מהחיים בעולם הארצי כעת. למה? כי סיימו את תפקידם, מימשו את ייעודם וכעת בחרו לעזור לנו להבין שכדי לגדול לעתיד עלינו לשחרר את העבר. נוכל אם נרצה להתעצב ולהתאבל ולכאוב, או שנוכל להתעלות מעל המים הנמוכים (הרגשות הכבדים שמעכבים ומסעירים, מושכים מטה- זה אופיים של המים, תמיד יזרמו למקום הנמוך) מעלה: לאוויר-להבנה, לתודעה גבוהה, ולהבין למה זה קורה ולמה דווקא כעת, בתקופת התפר בין עידן ישן וחדש. נוכל לשמוח ולהודות על המתנות שהשאירו אחריהם ולהבין שהן אינן שימושיות עבורנו כעת. עת להיפרד ולהמשיך הלאה .

    אנשים מגיעים לחיינו בגלל סיבה שזימנו לעצמנו לחוות, שיעור שהנשמה שלנו ביקשה ללמוד. כשאנחנו גדלים,מתפתחים ומשתנים, גם האנשים שליוו אותנו פעם מתחלפים כדי להשוות תדר עם מי שגדלנו להיות, כדי לזמן לנו התנסויות חדשות,כדי שנלמד ונבין עוד דברים,אחרים. מוות פיזי איננו באמת סוף, זה רק שינוי צורה אנרגטית. הנשמה ממשיכה במסע ההתפתחות שלה שהתחיל לפני שנולדנו לגוף הפיזי שלנו וממשיכה אחרי, לשיעורים הבאים,עם אנשים אחרים.

    I've heard it said
    That people come into our lives for a reason
    Bringing something we must learn
    And we are led
    To those who help us most to grow
    If we let them
    And we help them in return

    https://www.youtube.com/watch?v=IX1LdLv00aA

    נלסון מנדלה לא לחם למען החופש. הוא חי אותו בנשמתו. במותו הפיזי היום,הוא מהדהד בנו את ההבנה החשובה :אין צורך להילחם בעבר. כן נדרש מאיתנו לשחרר את האחיזה בו. שחורים לא צריכים להילחם עבור החופש שלהם מהלבנים. הם רק נדרשים לבחור לחיות אותו, בתודעתם, כי הינם חופשיים מטבעם,מעצם היותם תודעה בוראת עצמאית. הדבר היחיד שכולא אותם הם הבחירה התודעתית שלהם עצמם.

    נלסון מנדלה 1918-2013

    כששוחרר מהכלא אמר: " זה לא הלבנים נגד השחורים או ההיפך, מדובר על אנשים באשר הם וזכותם לחופש ולדמוקרטיה."

    ציטוט שנכתב ע״י מריאן ויליאמסון ונלסון מנדלה הקריא בעת השבעתו לאו״ם

    "הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לא שאנחנו לא טובים, אלא שאנחנו בעלי עוצמה מעל ומעבר…אתה ילדו של אלוהים, והמחשבה שאתה קטן איננה משרתת את העולם. אין שום דבר מואר בלכווץ את האור שלך, הרחב אותו, האר על אחרים ובכך באופן בלתי מודע, תתן להם אפשרות להאיר גם כן. כאשר אנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, אנחנו באופן אוטומטי משחררים אחרים."

    ומילים של אושו אודות נלסון מנדלה:

    "אדם של שלום הוא לא פציפיסט. אדם של שלום הוא פשוט מעיין של שלום. הוא פועם סוג חדש של אנרגיה אל העולם, הוא שר שיר חדש. הוא חי בצורה חדשה לגמריי. דרך חייו היא כזאת של חסד, כזאת של תפילה, כזאת של חמלה. בכל מי שהוא נוגע, הוא יוצר יותר אנרגיה של אהבה. אדם של שלום, הוא יצירתי. הוא לא נגד מלחמה, בגלל שלהיות נגד משהו, הוא להיות במלחמה. הוא לא נגד מלחמה הוא פשוט מבין למה מלחמה קיימת. ומתוך ההבנה הזאת הוא נעשה שלו. רק כשיהיו הרבה אנשים שהם מעיינות של שלום, שקט, הבנה, המלחמה תעלם"

    להעמקת ההבנה, מוזמנים לקרוא כאן:
    פחד מוות – אתר שינוי תודעתי

    http://shinuytodaati.co.il/a3-water/%D7%A4%D7%97%D7%93-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/

  3. בקרוב המוות ייעלם מהעולם
    בעוד מעט יותר משני עשורים נוכל לבחור אם למות או לחיות חיי נצח ■ המחלות ייעלמו מן העולם והמוח האנושי יוכל, באמצעות טכנולוגיה מתקדמת, להתחבר בכל זמן לכל הידע הקיים ביקום ■ נשמע הזוי? לא אם שואלים את ריימונד קורצווייל, עתידן בעל שם עולמי ■ אפילו שמעון פרס הוא מעריץ נלהב

    http://www.themarker.com/hitech/1.539950

  4. קרדיולוג שחקר את חוויית הקירבה למוות והפריך את הנחת היסוד המדעית השגויה שמניחה שההכרה היא תוצאה של פעילות מוחית

    ע"פ ההנחה המדעית הרפואית ההכרה היא תוצר של פעילות מוחית ואי אפשר להיות בהכרה בזמן דום לב וכשהמוח לא מתפקד
    זו רק הנחה וכעת הפרכתי אותה במחקר שעשיתי עם אנשים שחוו מוות קליני ודיווחו בפרטי פרטים כל מה שעבר עליהם בזמן שהיו חסרי הכרה, כך הבנתי שהמידע איננו מאוכסן במוח אלא יש רמה גבוהה יותר של הוויה תודעתית שמאפשרת לאדם לחיות גם מחוץ לגוף הפיזי

    תוצאות המחקר שלי פיתחו אצלי סקרנות להבין היכן ממוקמת ההכרה-אם לא במוח, אז מהו המקום שממנו מגיעה ההכרה שלנו ? זהו מקום שבו לא קיים מרחב הזמן והמקום, מקום שבו האדם חווה אחדות,הוא מחובר להכל ולכולם בקשר של אהבה ללא תנאי.

    אנשים שחלקו איתי את חווית הקרבה למוות היו המורים שלי. שיניתי את כל התפיסה שלי אודות חיים ומוות.
    האנשים האלו אמרו לי שלא צריך לפחד מהמוות כי המוות איננו בכלל מוות אלא יש המשכיות. אתה ממשיך לראות את הגוף שלך גם כשאתה מחוץ לו ומרגיש חי
    הם אמרו לי שמה שחשוב בחיים זה לחיות באהבה ללא תנאי, קבלה וחמלה כלפי עצמך וכלפי אחרים והטבע
    הם מדווחים על הגברת הרגישות : יכולת חושית גבוהה בהרבה ממה שרוב האנשים חווים היום: יש להם יכולת להתחבר לחושים הפנימיים שלהם , כי הם לא תלויים בחישה הגופנית

    שינויים בהכרה בהחלט משפיעים על תפקוד פיזי-עצבי של הגוף, למשל-באפקט הפלציבו רואים את זה יפה-יש שיפור ניכר במצבם של מטופלים שמאמינים שהם נרפאים גם ללא השפעת החומר הכימימשמע:" שההכרה איננהפועלת מתוך המוח החוצה אלא ההיפך-מבחוץ, מאיפהשהוא בייקום-פנימה. הגוף הפיזי העצבי הוא קולט ומשדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *